אשמה ואחריות

אשמה ואחריות

שלמה קניאל

מרכז לימודים אקדמיים אור יהודה ומכללת אורות באלקנה

 

הנה ספור שכיח. מגיעה אליי אמא לאבפול (אבחון + טיפול) בילד שלה הלומד בכתה ה' שהישגיו הלימודיים נמוכים ויש לו גם בעיות קשב. דרך אגב, הקשר הזה בין הישגים לבעיות קשב הוא בבחינת שאילת הביצה והתרנגולת שאין יודעים מה הגורם הראשוני אולם ברור שהם מפעילים אחד את השני. ההיגיון של התלמיד ברור אם אינך מצליח בלימודים למה להקשיב הרי ממילא זה לא יעזור. בכל מקרה בסיום האבחון שואלת אותי האמא אם היא לא אשמה בהישגיו הנמוכים של הילד שהרי כאשר כבר מגיל 3 היא יצאה לעבוד במשרה מלאה והילד שלה הוא ילד "מפתח." היא מגיעה הביתה בסוף יום עבודה מפרך (עורכת דין) והילד מגיע הביתה בארבע אחר הצהריים. היא לא הצליחה להתפנות ולעקוב אחרי הישגי הילד והקשיים שלו. האבא גם עובד קשה ואין לה טענות כלפיו. האמא מרגישה אשמה וכתגובת נגד אני נותן לה את ה"הרצאה הבאה":

רגשות אשמה יכולים להיות חיוביים ושליליים תלוי מה התוכן שלהם

רגשות אשמה מונעים על ידי המצפון והמוסר ויוצאים לאור כאשר האדם מאמין כי נמנע מלעשות מעשה או שהיה צריך לעשות מעשה ולא עשה אותו. כך למשל, שמעתי מאחת המטופלות שלי, בת 55: "אני אשמה במותה של אמי כי לא התחתנתי ואני בת יחידה. אמא תמיד אמרה לי: בגללך אמות צעירה, כי סירבת להתחתן ולהביא לי נכדים". אנשים ללא מצפון (ללא רגשות אשמה) הם אותם פסיכופטים או עבריינים, שאין להם עקרונות מוסריים פנימיים.  יש להבחין בין רגש אשמה (Guilt) לבין האשמה ((Blame עצמית או של אחרים, המהווה את הסיבה לרגש האשמה. הורים אשר השאירו את הילד במכונית רותחת מאשימים את עצמם ואילו הוריהם (הסבא והסבתא) מאשימים את ההורים. רופא שגרם ישירות למותו של חולה יכול להרגיש רגשות אשמה וההורים יכולים להאשים אותו.

רגשי אשמה קיצוניים יכולים לפגוע בבריאותו הנפשית של האדם, במיוחד כאשר קשה לאדם להתעלם מהם והם צצים ועולים פעמים רבות במשך החיים ומטלטלים את האדם מחדש. אבל במצב נורמלי, רגשי אשמה הם מועילים ונחוצים כי הם מניעים את האדם לתקן עצמו ולהשתפר. האשמה אינה תמיד כוח הרסני, אלא יש בכוחה להיות גם מעין גלאי אש, המתריע על סכנה כדי שניזהר ונבדוק את עצמנו. רעיון דומה הביע אריסטו כשקבע כי הכאב, הייסורים, הם האות המבשר לאדם על המחלה. בדומה לכך, גם רגש האשמה מבשר על ה"מחלה", הנפשית ויכול לדחוף את "החולה" לחפש תרופות ולהירפא.

אשמה ובושה

אפשר להבין היטב את המושג אשמה על רקע המושג בושה, המבטא הרגשה של מבוכה ואי-נוחות המתעוררת עקב "מבטם" של אנשים חיצוניים לאדם. רגשות אשם, לעומת זאת, מקורם בנקודת מבט פנימית של האדם, בתוך עצמו. בושה ללא אשמה תתרחש כאשר האדם נבוך שלא באחריותו. אדם שהחליק באמצע הרחוב או שעלבו בו בנוכחות אחרים שלא באשמתו יימצא במצב של בושה בלבד. אשמה ללא בושה תתרחש כאשר הסביבה החיצונית אינה יודעת על החריגה מצו המצפון. לכן אדם עם משאלות אסורות או שעבר עבירה ובטוח שאף אחד לא ראה אותו ולא יודע על כך ירגיש אשם, אבל לא יתבייש. כאשר אשמתו תתגלה הוא גם יתבייש.

מכיוון שבושה ואשמה הן רגשות הגורמים כאב, הן אמורות לסייע לאדם להימנע מלבצע את ההתנהגויות האלה שוב. אשמה מובילה לפעולות חיוביות כמו וידוי, התנצלויות וניסיון לתקן את הנזקים שנגרמו (אם אפשר). מסתבר כי ככל שהנטייה לרגשות האשמה גבוהה יותר, כך האדם ממעט לבצע התנהגויות מסוכנות כמו מין לא בטוח, סמים ואנטי חברתיות. בנטייה לרגשות בושה לא נמצאו זיקות להתנהגויות מסוכנות ולא מוסריות ונראה כי האשמה, בניגוד לבושה, היא אכן רגש המוביל יותר להתנהגויות מוסריות.

אשמה מתקיימת רק כשהייתה בחירה עם ידיעה על תוצאות הבחירה

השאלה היא האם כל אלה המרגישים אשמים או מאשימים אחרים עושים זאת על בסיס מוסרי, אמיתי ונכון. ובכן מרכיב מרכזי בקביעת אשמה הוא העובדה כי לפני שהאדם בצע את המעשה הוא ידע על אפשרויות הבחירה שהיו בידיו ועל תוצאותיהם. בדרך כלל האמא שיושבת מולי אכן זיהתה שיש לה חלופה לעבוד בחצי משרה אולם בדרך כלל היא לא הועמדה על ידי הגננת או על ידי גורם אחר בפני האפשרות כי אם לא תצמצם את משרתה (ותמתין לילד כאשר הוא חוזר מבית הספר ותעשה עמו שעורים מתוך נחת ורווחה) הילד עלול להיכשל בלימודים ולפתח בעיות בקשב. יוצא אפוא שבחירה חופשית עדיין אינה מובילה לאשמה אם הבוחר לא יודע או לא מבין את תוצאות בחירתו. זו הסיבה שלפי ההלכה אין להעניש אדם העומד לבצע עבירה אם לא התרו בו כלומר הוא מוזהר על ידי שני עדים כי הדבר אסור והוא עלול להיענש. לרוב האימהות אין את הזכות המפוקפקת לשאת באשמה מכיוון שלא הייתה התראה על תוצאות הבחירה בכל חלופה.

אחריות ללא אשמה

למרות שהאימהות לא אשמות הן אחראיות כמו האבות לעשות הכל כדי לעזור לילד למרות שאינן אשמות. כלומר יש מקרים שבהם ישנה אחריות ללא אשמה מכיוון שההקשר יוצר אחריות. כך למשל, אם אנו רואים תאונת דרכים חלה עלינו אחריות לסייע על אף שאין אנו אשמים כלל בתאונה. מורה שקיבלה כיתה חדשה שמתקשה בקריאה היא אמנם אינה אשמה בקשיים שלה אבל התפקיד שלה כמורה מחייב אותה לקחת אחריות למרות שלא הייתה לה יד במעשה.

אחריות בעקבות אשמה

אולם כאשר ישנה אשמה ונעשו מעשים בניגוד לצו מוסרי ומצפוני חייב האשם ליטול אחריות לתיקון מעשיו. אחריות בעקבות אשמה מתייחסת לעמידה של האדם מאחורי מעשיו תוך נשיאה בנטל תוצאותיהם, כלומר היא מתקיימת כאשר הוא מהווה מרכיב בשרשרת הסיבות שהביאו לתוצאה הגרועה (יש גם כמובן אחריות לתוצאות חיוביות, אולם לא נעסוק בכך כאן). כדי להטיל אחריות משפטית ולהאשים אדם בעבירה יש צורך בכשרות פלילית של האדם, כלומר, שיהיו לו שליטה (חופש בחירה) וכוונה. לכן, קטינים וחולי נפש, למשל, אינם נושאים באשמה כי מבחינת החוק לא הייתה להם בחירה.

האשמה נשענת על חירותו של האדם לבחור. עקרון הבחירה החופשית מתקיים אצל כל האנשים שנבראו בצלם אלוקים כולל גויים ורשעים. ישנה הסכמה בין תפיסות עולם שונות, על חשיבותה של החרות והשוויון אלא שמסבות שונות: צווי אלוקי או תובנת האדם. הבחירה החופשית שיש לאדם היא העקרון עליו מושתתת כל תורה מוסרית וערכית וכמובן האחריות של האדם על מעשיו וזכותה של החברה להענישו אם סטה מהחוק. אם אין בחירה חופשית הרי חוקי המוסר ותורת הגמול מחוסרי שחר כי האדם כפוי להתנהג על ידי כוחות שאין לו שליטה עליהם ולכן אינו בוחר אינו אחראי ואינו מתוגמל. תורת הגמול מבוססת על ההנחה כי האדם חופשי לבחור בכל התנהגות ובהתאם לבחירתו לקבל שכר או להיענש.

בדרך כלל, ככל שעולה מידת הבחירה החופשית (שליטה עצמית) המיוחסת לנשפט, כך גדלים מידת האחריות שלו לתוצאה והעונש הבא בעקבות האחריות. המושגים אחריות ואשמה הינם חופפים וכגודל האחריות (מידת הכוונה) כך גודל האשמה ומכאן גם גודל העונש. גם במישור האישי התגובות שלנו לאחרים כמו עזרה מצד אחד או תוקפנות מצד שני תלויה במידת האחריות שאנו מייחסים לזולת. אדם הבא לבקש עזרה. אם נייחס לו שליטה ואחריות על מצבו (הוא יכול לעבוד כי הוא בריא), ניטה לכעוס עליו ולהגיש לו פחות עזרה. אם לעומת זאת נייחס לו חוסר שליטה על מצבו והעדר אחריות (מחלה) ניטה להגיש לו יותר עזרה.

כאשר נפגעים יראו את הסיבות לאירועים כקשורות בהם עצמם, יש סיכוי גבוה שהם ירגישו אשמה ואחריות כי הייתה להם שליטה עליהם (גם אם לא בכוונה, כמו אם השאירו את התינוק באוטו או נהגו בחוסר זהירות). באותה מידה אם הנפגעים ייחסו לפוגעים שליטה עצמית גבוהה, הם ייחסו להם גם אשמה ואחריות, כאשר כמובן שמידת החומרה של התוצאה תשפיע על גודל האשמה. אנשים עלולים לעוות את מידת אחריותם כדי לשמור על ערך העצמי שלהם בפני החברה. הם עלולים, למשל, להגדיל אותה כדי להרשים את האחרים במידת השליטה והאחריות שלהם .(Sweeney, 2008)

סיכום

כאשר אנשים באים לפרש ולשפוט את עצמם או את הזולת עליהם לקחת בחשבון את מידת השליטה של הפוגע; את המידה שבה ניתן היה לחזות את הפגיעה ותוצאותיה; את מידת הכוונה והתכנון של הפוגע; ואת מידת הנזק. כאשר מחברים את הרכיבים הללו מקבלים את מידת האחריות והאשמה של הפוגע. שיא האשמה והאחריות מיוחס לאדם כאשר הוא נתפס כשולט במעשיו (בעל בחירה חופשית) וכאחד שיכול לחזות את תוצאותיהם, שהיו לו כוונה ותכנון ושממילא אמור לשאת באחריות. כלומר, האשמה והאחריות נגזרות מערך מוסרי ומשיפוט מוסרי שלנו לגבי הזולת (גם לגבי עצמנו). התוצאה הסופית של השיפוט דומה לתוצאה בבית משפט: מידת האשמה (הכרעת הדין), והמחיר שעליו לשלם על המעשה שביצע (גזר הדין).

לצערנו, השיפוט היומיומי את האחרים בכלל ושיפוט של נפגעים בפרט אינו בא לאחר בדיקה יסודית של כל הרכיבים. בפועל אנשים רבים קובעים קודם את האשמה, ורק אחר כך מצמידים לה את ההסברים מבחינת השליטה, החיזוי, הכוונה והתכנון, והם אף עושים זאת במבט של חוכמה לאחר מעשה ולא מעמידים את עצמם באותה נקודת זמן שבה עמד הפוגע (עיינו למשל אצל Haidt, 2001). ההמלצה היא אפוא לבצע את תהליך השפיטה (על העצמי או על הזולת) ביסודיות ועד אז להעניק ל"פוגע" את חזקת החפות.

מקורות

Haidt, J. (2001). The emotional dog and its rational tail: A social intuitionist approach to moral judgment. Psychological. Review, 108, 814-834.

Sweeney, K. (2008). Crisis decision theory: Decisions in the face of negative events. Psychological Bulletin, 134(1), 61-76.