השפעת רצח רבין על הציונים הדתיים

השפעת רצח רבין על הציונים הדתיים

שלמה קניאל

מרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה ומכללת אורות באלקנה[1]

תקציר

המאמר בודק את השפעת רצח רבין ז"ל על הציונים הדתיים במבט של עשרים שנים לאחור. הנתונים והמסקנות מתבססים על שלושה מקורות מידע: א) שאלונים קצרים, ב) שיחות עומק עם 18 אנשים שענו גם על השאלונים, ג) ניתוח ספרות מדעית ותקשורתית. הממצאים העיקריים הם: א) יותר מארבעים אחוזים לא חוו כלל משבר או חוו משבר קטן מאוד, יותר מחמישים אחוז חוו משבר בינוני וקשה ורק ארבעה אחוזים חוו טראומה, ב) הרגשות הדומיננטיים כיום לאחר עשרים שנים, הם בעצמה נמוכה יחסית לתקופת הרצח עצמו ובעיקר קשורים לכעס עצב, פחד ודאגה. רק עשרה אחוזים מדווחים על בושה ואשמה וישיבה על ספסל הנאשמים. חמישה אחוזים מרגישים שמחה ותקווה בעקבות רצח רבין, ג) ביחס לשיפוט המוסרי על עונשו של יגאל עמיר רק 3 אחוזים דרגו את רצח רבין כחמור מרציחות אידיאולוגיות, 80 אחוזים דרגו את רצח רבין כשווה ליתר הרציחות, 17 אחוזים דרגו את רצח רבין כפחות חמור מרציחות אידיאולוגיות. השיפוט המוסרי קשור למידת האחריות על הרצח כאשר 24 אחוזים מייחסים לממשלה אחריות כבדה ומלאה, 6 אחוזים מייחסים אחריות כבדה ומלאה לאופוזיציה רק 13 אחוזים מייחסים אחריות כבדה אבל לא מלאה לרבנים, ד) ביחס להשפעה של רצח רבין ז"ל הרי יותר משליש לא הושפעו כלל ומתוך אלה שהושפעו חלק גדול הפך לזהיר והתרחק מקיצוניות, חלק פנה ימינה וחלק שמאלה. על רוב המשתתפים רצח רבין לא השפיע במאבק על גרוש גוש קטיף ופינוי עמונה. ההשפעות של רצח רבין על הציונים דתיים היו ברובן ברמה אישית מקומית והן כנראה היו זרז בעצמה קטנה להגדלת השוליים של הציונות הדתית (משיכה לחרדיות מצד אחד ולחילוניות מצד שני). דווחי המשתתפים לא הכילו שינויים אידיאולוגיים, לא במערכת החינוך לא בשיפור השיח והסובלנות ההדדית, לא בהרמת הדגל של הצדק החברתי ולא בהתמודדות עם הציונות "העדתית." ניתוח הממצאים נעשה במונחי זיהוי וזהות כאשר הטענה המרכזית היא שהזהות "ציוני דתי" היא יחסית שולית בתודעתם של אלה שמזהים עצמם כציונים דתיים.

מבוא

רצח רבין ז"ל הוא מסוג האירועים שאנשים נוהגים לזכור היטב במונחים של "היכן הייתי כאשר…" בשפה מדעית הם נקראים זיכרונות הבזק (flashbulbs memories) כלומר, אירועים חשובים ש"נצרבים" לתוך הזיכרון כמו מבצע אנטבה, רצח קנדי, התפוצצות המעבורת קולומביה (עם אילן רמון ז"ל) וכמובן פיצוץ מגדלי התאומים במנהטן. טבעם של אירועים כאלה לעורר את השאלה על מידת השפעתם (לסקירה היסטורית של רצח רבין עיינו אצל עוז ופז, 2010). בחרתי להתמודד עם השאלה מזווית פסיכולוגית ולשאול אנשים המזהים עצמם כציונים דתיים על ההשפעה של רצח רבין עליהם. הממצאים שיובאו להלן מתבססים על שלושה מקורות מידע: א) שאלונים, ב) שיחות עומק עם 18 אנשים שענו גם על השאלונים, ג) ניתוח ספרות מדעית ותקשורתית.

שני נתוני סינון קבעו מי יכנס למדגם: א) המשתתף היה צריך להיות לפחות בן 13 בעת רצח רבין, ב) דווח עצמי של המשתתף כי הוא נמצא על "הסרגל" של הציונות הדתית. כך עקפנו את הבעייתיות הרבה הטמונה במושג ציוני דתי (כהן, 2010; מוזס, 2009). שהרי המושג "ציוני" מעורב עם מושגים כמו "לאומי", "פוסט ציוני", "פטריוטיזם" ועוד. המילה דתיות אף היא מאוד מורכבת ובעולם המחקר אין הסכמה על הגדרה וכלי מדידה לדתיות Pargament, 2003) Hill &).

עם שני מסננים אלה הופצו בדואר אלקטרוני ובגוגול-דוק כ 300 שאלונים בשיטת חבר מביא חבר והתקבלו 111 שאלונים מלאים. בשאלונים הנשלחים בדואר מקבלים בדרך כלל בין 25 ל 30 אחוזים של תשובות. השאלונים שמתקבלים יכולים להטעות כי יתכן וישנם מאפיינים ייחודיים לאלה שענו ולא ניתן להכלילם לכל המדגם (הטיה בדגימה). עקב כך נבחרו כעשרה נבדקים מאלה שלא ענו והם רואיינו בטלפון והתברר כי תשובותיהם די דומות להתפלגות הכללית. 111 המשתתפים ענו על השאלונים ועל רוב השאלות ולכן נציג את התשובות באחוזים. מכיוון שכמות המשתתפים היא סביב 100 יש התאמה גבוהה בין האחוזים לבין מספר המשתתפים (למשל, 10 אחוזים הם בערך 10 משתתפים).

מאפייני המשתתפים: ממוצע הגיל 52.5 שנים; טווח הגילאים נע בין 33 ל 75 שנים כאשר קיים פחות או יותר פיזור שווה בתוך כל 10 שנים; מגדר: 52 אחוזים מהמשתתפים היו גברים ו 48 אחוזים נשים; רמת השכלה: 13.5 אחוזים סיימו תיכון, 31.5 אחוזים סיימו תואר ראשון, 31.5 אחוזים תואר שני ו 20 אחוזים תואר שלישי; רמת הכנסה: 6 אחוזים מהמשתתפים דווחו על הכנסה נמוכה, 70 אחוזים על הכנסה בינונית ו 24 אחוזים על הכנסה גבוהה. מגורים: 15 אחוזים גרים בצפון, 45 במרכז, 8 אחוזים בירושלים ו 32 אחוזים ביהודה ושומרון; עיסוק: כארבעים אחוזים עוסקים במקצועות החינוך השונים והיתר במקצועות שונים כמו מסחר, אנשי מכירות, מחשבים ועוד. מיקום פוליטי: שני אחוזים הגדירו עצמם כשייכים לשמאל 31 אחוזים למרכז, 67 אחוזים לימין. נתונים אלה מתאימים למחקר האחרון שנערך במכון לדמוקרטיה (הרמן ועמיתים 2014).

התפלגות כציונים דתיים: תרשים 1 מציג את התפלגות המשתתפים על סרגל הציונות הדתית בסולם של חמש דרגות. 7 אחוזים הגדירו עצמם כחרדים, 20 אחוזים כקרובים לחרדים,  54 אחוזים כדתיים ברמה בינונית, 13 אחוזים ברמת דתיות נמוכה ו 6 אחוזים כדתיים "לייט." המסקנה היא שלמרות שתהליך הדגימה של "מחקרון" זה לא היה מושלם תוצאותיו דומים למדגמים אחרים במחקרים על הציונות הדתית (עיינו למשל אצל הרמן ועמיתים, 2014).

עצמת המשבר והרגשות המלווים אותו

המשתתפים נתבקשו לדרג את עצמת המשבר שעברו בעת רצח רבין ז"ל עד לתקופה של כחודש חודשיים לאחר הרצח. תרשים 2 מראה כי 19 אחוזים לא חוו כלל משבר,  24 אחוזים חוו משבר קטן, 25 אחוזים חוו משבר בינוני, 27 אחוזים משבר קשה ו 4 אחוזים מדווחים על טראומה.

עצמת המשבר במונחי רגשות שמלווים את רצח רבין אז והיום

המשתתפים נשאלו: "מה הם הרגשות העיקריים שהרגשת לאחר הרצח ומה עצמתם? מה אתה מרגיש עכשוו ומה העצמה?" לא ניתן למשתתפים "בנק רגשות" לבחירה כדי לקבל את אוצר המילים שלהם ולא לכפות עליהם ביטוי רגשות שאינם אוטנטיים. התקבלו מספר רב מאוד של רגשות ונתמקד רק באלה שזכו לשכיחות גבוהה. יש לשים לב שמכיוון שניתן היה לציין מספר רגשות אחוז העונים המצטבר יכול לעלות על 100.

עצב וכעס היו הרגשות הדומיננטיים בעת רצח רבין וכחמישים אחוזים דווחו עליהם. כיום רגשות אלה ירדו לשלושים אחוזים. על פחד וזהירות דווחו כעשרים אחוזים ולא הייתה ירידה ברגשות אלה ונראה כי עדיין חלק מהציונים דתיים פוחדים מתופעות שונות שעלולות להתרחש הגורמות להם להיות זהירים. 20 אחוזים דווחו על בושה ואשמה בעת הרצח וכיום רק עשרה אחוזים מדווחים על בושה ואשמה ו"ישיבה על ספסל הנאשמים." על מבוכה הלם והפתעה דווחו כעשרים אחוזים ורגשות אלה נשארו באותה מידה גם היום. קצת יותר מעשרה אחוזים הרגישו מואשמים, מנוכרים, בדידות, חוסר שייכות, הדרה מהאבל ותחושת רדיפה על רמת האבל. אולם כיום הרגשה זו משותפת רק לששה אחוזים. אחוז אחד היה אדיש וחמישה אחוזים הרגישו ומרגישים שמחה ותקווה על רצח רבין. אם אכן המספר הזה מייצג את הציונות הדתית ברור כי נעשתה הכללה רחבה וגסה בכך שהאשימו את המגזר הציוני דתי באהדה ובשמחה למעשה הרצח. נראה כי הרגשות הדומיננטיים כעת הם בעצמה נמוכה יחסית לתקופת הרצח עצמו ובעיקר קשורים לכעס עצב, פחד ודאגה. רק עשרה אחוזים מדווחים על בושה ואשמה ו"ישיבה על ספסל הנאשמים." חמישה אחוזים מרגישים שמחה ותקווה. חשוב לזכור כי רגשות אינם חיוביים או שליליים מכיוון שלכל רגש יכול להיות תפקיד חיובי או שלילי תלוי מה האדם עושה עמו. כך למשל, פחד יכול להוביל לזהירות, כעס יכול לעורר מוטיבציה למעשים חיוביים ובושה מעידה על מוסריות גבוהה ויכולה להוביל לשיפור עצמי.

רצח רבין ז"ל הכניס את העם למצב לחץ ומשבר זמני

נעמיק מעט במושג לחץ ומשבר בהיבט הפסיכולוגי-מדעי. לחץ (דחק, Stress) מציין מצב פנימי באדם, המלווה בתחושת מצוקה כתגובה טבעית לאירוע המתפרש על ידי האדם כקשה להתמודדות. לכן גם אירועים משמחים יכולים להוות גורם ללחץ. בדומה לחרדה כך גם בלחץ יש להבחין בין תפקוד שוטף תחת לחץ (לחץ כתכונה) לבין לחץ מצבי כמו רצח רבין ז"ל, בעיית בריאות זמנית ועוד. בדרך כלל אירוע לוחץ מתפרש על ידי האדם כמאיים על השלמות הפיזית או הנפשית שלו, אם בצורה ישירה ואם בעקיפין. האירוע הלוחץ אינו חייב לקרות לאדם עצמו אלא יכול לקרות לאהוביו, הוא גם יכול להיות "כמעט פגיעה" כמו במקרה של אנשים שניצלו שירדו מאוטובוס לפני פיצוץ. משבר הוא תוצאה של הלחץ, ממש כשם שכל גוף עלול להישבר אם מופעל עליו לחץ מסוים. אדם שעובר משבר לא בהכרח נשבר, כלומר המושג משבר בא לתאר את עוצמת הלחץ החזקה ולא את תוצאת הלחץ (שבירה או השפעות התנהגות אחרות). המושג טראומה מתייחס למשבר חזק מאוד והפרעה פוסט טראומטית נוצרת מלחצים נפשיים וגופניים הבאים בעקבות הטראומה גם במועד רחוק מהאירוע שיצר את הטראומה.

לחץ גבוה מעסיק את האדם, תופס מקום בזיכרון העבודה, מצר את טווח הקשב וממקד את האדם למקורות המידע שמהם נוצר הלחץ ומכאן ועד לטעויות בחשיבה הדרך קצרה. גם אנשים הרגילים לחשוב באופן מורכב ייטו במצב לחץ לחשוב בקטגוריות קיצוניות של טוב או רע, אוהב או שונא, שחור או לבן (קניאל, 2015). לחץ ומשבר מובילים להכללות קיצוניות ומוטעות ולאחר הלחץ הגל יורד ויש סיכוי שאצל רבים תיווצרנה הבחנות נכונות. לכן אומר רבי שמעון בן אלעזר (אבות ד יח): "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו; ואל תשאל לו בשעת נדרו; ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו."

רצח רבין ז"ל הכניס את העם למצב לחץ ומשבר זמני עקב רגשות מעורבים של כעס וחרדה. הלחץ העצים את תופעת ההכללות הגורפות והסטראוטיפים בשיח הציבורי והציונות הדתית תוארה כפצצת זמן לדמוקרטיה בישראל אשר עלולה להתבטא בהקצנה דתית ופוליטית, משיחיות, אלימות ומרי אזרחי (כהן, 2010). תקשורת מעדיפה את החריג והשונה ולכן היא  מתמקדת בקבוצות קיצוניות. הניזון מהתקשורת שאינו מכיר את הקבוצות יוצר הכללות כה רחבות שהקבוצה הגדולה נתפסת כמו המיעוט הקיצוני בתוכה. כך קרה שלאחר רצח רבין הוכללו כל התכונות הקיצוניות על הציונות הדתית שרובה הגדול הוא מתון. כיום עצמת הרגשות כה ירדה עד כדי כך שאפשר לשמוע פה ושם בתקשורת סאטירה המשלבת את רצח רבין ואין מוחה.

רצח רבין יצר גם פאניקה מוסרית

27 אחוזים דווחו כי חוו משבר קשה ו 4 אחוזים דווחו כי חוו "ממש טראומה". רבים כנו בספרות ובתקשורת את רצח רבין כטראומה ואף כטראומה קבוצתית (בילסקי, 1999) אולם אין עדויות כיום לתופעות פוסט טראומטיות. להערכתי יש ברצח רבין יותר פאניקה מוסרית (חרדה קיצונית מסכנות בתחומים מוסריים) מאשר טראומה. טראומה נחשבת לגיטימית אולם פאניקה בכלל ופאניקה מוסרית בפרט נתפסת כשלילית (בן יהודה, 1995; קניאל, 2015). פאניקה מוסרית מאופיינת באיום או סכנה חדשה המתפשטת במהירות (מתפוצצת) והאיום גורם לחיזוק או שמירה של סטנדרטים מוסריים מסוימים לקבוצות המאוימות מבחוץ על ערכיהן. האיום מוגזם מדי ומוצג על ידי התקשורת בצורה שאינה פרופורציונלית ביחס לממדיה המציאותיים. דוגמאות בולטות לפאניקה מוסרית הן הפאניקה מקומוניזם בארצות הברית (מקרתיזם), או הפאניקה מתרבות הרוק'נרול שגרמה לאיסור על החיפושיות להגיע ארצה.

האש של הפאניקה המוסרית מתפשטת במהירות כאשר יש חומרי בעירה מתאימים כמו סכנה גבוהה; סיפורים מעניינים בהם ברור מי הטוב ומי הרע, תיאוריות קונספירציה ופתרונות קיצוניים לבעיות מורכבות. כתוצאה מהפאניקה המוסרית יכולים למצוא עצמם אישים או קבוצות, נרדפים על ידי הממסד או ההמון כמו ציד מכשפות. פאניקה מוסרית אצל קבוצות גדולות מבליטות את המוגבלות של חכמת ההמונים ואת החשש ההפוך שמאחורי ההמונים ודעת הקהל הנאורה יכולה לצמוח גם חכמת האספסוף המגדלת עשבים שוטים Cohen, 2002)).

השיפוט המוסרי על רצח רבין

במסגרת הבנת ההשפעות של רצח רבין נראה חשוב לבדוק האם רצח רבין נתפס על ידי הציוני דתי כרצח אידיאולוגי רגיל או חמור יותר? בשנת 2001 תוקן חוק שחרור על-תנאי ממאסר ונקבע בו שוועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש ממשלה עקב מניע פוליטי-אידאולוגי, ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. עם זאת, החוק לא פוגע בסמכותו של הנשיא לקצוב את העונש או לחון את יגאל עמיר. ב-1996 דחה בג"ץ עתירה שביקשה לחייב את שר הפנים לשלול מהרוצח את האזרחות ואת הזכות להשתתף בבחירות לכנסת ולראש הממשלה (מתוך ויקיפדיה בערך יגאל עמיר). כלומר בית המשפט העליון תופס את רצח רבין כרצח כמו כל הרציחות.

בילסקי (1999) שניתחה את משפטו של יגאל עמיר טוענת כי רצח פוליטי שונה מרצח רגיל מכיוון שרצח פוליטי נובע ממקור אידיאולוגי ולכן הנאשם מערער על הלגיטימיות של בית המשפט לשפוט אותו ולהגדיר את מעשיו כרצח. על בסיס טענה זו התבקשו המשתתפים לדרג במספרים את חומרת רצח רבין מבחינה מוסרית והעונש הראוי בהשוואה למעשי רצח אחרים, שלכולם ישנה לרוצח אידיאולוגיה המצדיקה את מעשי הרצח מנקודת השקפתו והרוצח אינו מסביר את המעשה כאי שפיות קבועה או זמנית וגם אינו מביע חרטה. הוצגו מעשי הרצח הבאים: רצח מספר ילדים; רצח ואונס של מספר ילדות; רצח רבין; פיצוץ אוטובוס עם 30 הרוגים; רצח של משפחה שלמה; כריתת ראשים לעיני מצלמות. עיון בתרשים 3 מראה כי רוב המשתתפים (80%) חושבים כי רצח רבין דומה לכל רצח אידיאולוגי אחר, רק 3 אחוזים דרגו את רצח רבין כחמור מכל הרציחות, ו- 17 אחוזים דרגו את רצח רבין כפחות חמור מיתר הרציחות.

רצח רבין העלה את החרדה כי יגאל עמיר גדל בקרקע של הציונות הדתית. קרקע רעיונית ואירגונית שמנביטה זרעי משיחיות דתית-לאומית בעלת מאפיינים המזכירים תנועות קיצוניות אחרות ברחבי העולם ולגיטימציה לאלימות פוליטית. לכן בשלב הבא נבדקו שלוש שאלות נוספות: א) עד כמה יגאל עמיר הוא חלק מערוגת הציונות הדתית? ב) עד כמה יש עוד רוצחים בערוגה של הציונית דתיים? ג) מה מידת האחריות של הממשלה, האופוזיציה והרבנים על רצח רבין ז"ל.

תרשים 4 מראה כי 30  אחוזים חושבים כי יגאל עמיר אינו חלק מהערוגה של הציונות הדתית, 35 אחוזים חושבים שהוא חלק מהערוגה של הציונות הדתית אבל במידה קלה מאוד, 28 אחוזים חושבים שהוא חלק מהערוגה במידה בינונית ורבה ורק 7 אחוזים שהוא ממש חלק מהערוגה של הציונות הדתית. התפלגות דומה אנו רואים בתשובות לשאלה בדבר רוצחים פוטנציאלים בציונות הדתית (תרשים 5).

השיפוט המוסרי נקבע גם לפי מידת האחריות לרצח בין הממשלה, האופוזיציה והרבנים (עיינו בלוח 1 להלן).  אמנם יש הבדלים בהתפלגות האחריות אולם מכיוון שהמדגם קטן יחסית (בכל תא יכנסו מעט מדי משתתפים) בחרתי לא להפעיל ניתוחים סטטיסטיים כדי לא לגרום לשגגה בהבנת התוצאות. מניתוח התוצאות בטבלה בולט כי אם מחברים את שתי הקטגוריות האחרונות הרי 24 אחוזים מייחסים לממשלה אחריות כבדה ומלאה, רק 6 אחוזים מייחסים אחריות כבדה ומלאה לאופוזיציה,  ו 13 אחוזים מייחסים אחריות כבדה אבל לא מלאה לרבנים.

לוח 1: התפלגות באחוזים במידת האחריות לרצח רבין לממשלה, לאופוזיציה, ולרבנים

מידת האחריות אחריות הממשלה אחריות האופוזיציה אחריות הרבנים
ללא כל אחריות 15 14 22
אחריות קלה 32 46 34
אחריות בינונית 29 34 31
אחריות כבדה 12 4 13
אחריות מלאה 12 2 ——-
סך הכל 100 אחוזים 100 אחוזים 100 אחוזים

נבדוק את שני טיעוני הקצה: א) אלה שחושבים כי רצח רבין חמור מכל הרציחות האידיאולוגיות, ב) אלה שחושבים כי רצח רבין נמוך מיתר הרציחות האידיאולוגיות.

רצח רבין כרצח החמור ביותר מבחינה מוסרית

רק שלושה אחוזים מהמדגם מסכימים כי רצח רבין הוא חמור מכל הרציחות האיומות שהיו ברשימה. דעה זו מהווה מיעוט משמעותי בקרב הציונים הדתיים ויש בה הגיון דתי בתנאי שהאדם מאמין כי המדינה היא דבר קדוש ולראש הממשלה שלה יש דין של מלך. מכל מקום הדעה כי רצח רבין חמור מכל הרציחות היא דעה מובילה בחברה הישראלית הלא דתית ויש לה כמה מקורות בולטים. המקור הראשון הוא היסטורי (שפירא, 2004) שבו הוצג רבין כמגלם את דמותו של היהודי החדש בכך שנולד בארץ, אדם ישר שפיו וליבו שווים, אשר שילב את עוצמת הפלדה של צה״ל עם תבונת המדינאי ותעוזת המנהיג. הוא הפך אויב לאוהב וחשף בהירצחו את כוחות ההרס שיש בהם סכנה קיומית למדינת ישראל. המקור השני הוא משפטי שבו נראה כיצד בהכרעת הדין אפיינו השופטים את רצח רבין כרצח רגיל בעוד שבגזר הדין השופטים הדגישו את הקורבן, משפחתו וקהילתו תוך הסבר שאין מדובר ברצח אדם כלשהו, אלא ברצח מנהיג על רקע פוליטי והיא מהווה עבירה חמורה בצורה יוצאת דופן (בילסקי, 1999).

המקור השלישי הוא התקשורת והרחוב הישראלי אשר טענו כי יגאל עמיר לא רצח רק אדם אלא רצח את הדמוקרטיה הישראלית והיטה את מסלולה של המדינה ממתווה השלום וכך הפך לרצח המשתלם ביותר. הפחד היה שמדינת ישראל תהפוך למדינת עולם שלישי, מעין רפובליקת בננות, שהכרעות פוליטיות נעשות בה באש ובדם. עונשו החמור של רוצח רבין אמור היה להוות הרתעה איומה לכל מי שינסה לעשות זאת. בהתבטאויות שליקטתי מצאתי משפט כמו: "יש לנו יום-כיפורים צבאי מאז ה-6 באוקטובר 1973, ויום-כיפורים אזרחי מה-4 בנובמבר 1995." יש שהשוו את יגאל עמיר לאייכמן ותבעו עונש מוות. מעניין שלדעת פרופסור יגיל לוי (עיתון הארץ 11.11.2014) הטענה כי רצח רבין שינה את מתווה השלום היא שגויה ומערבבת בין עובדות לנוסטלגיה מכיוון שתהליך אוסלו ואשליית השלום נעצרו כבר לפני רצח רבין ולו רבין לא היה נרצח סביר להניח כי היה מאבד את השלטון.

רצח רבין כנמוך מבחינה מוסרית מרציחות איומות

17 אחוזים טוענים כי רצח רבין נמוך בחומרתו מיתר הרציחות. בהמשך לכך 35 אחוזים טוענים כי יגאל עמיר אינו חלק מהערוגה הציונית דתית. 30 אחוזים טוענים כי האירוע של רצח רבין הוא חד פעמי ויוצא מהכלל הדבר תואם סקר מעריב ומכון טלסקר, שנערך באוקטובר 2007, שבו נמצא כי 26% מכלל הציבור ולא פחות מ-42% מהנשאלים הדתיים סבורים, כי יש לקצוב את עונשו של יגאל עמיר ולשחרר אותו בתום עשרים שנות מאסר. 14% מהציבור ו-38% מהציבור הדתי לא מוכנים להמתין, וסבורים כי יש לחון את יגאל עמיר לאלתר.

למרות שיגאל עמיר לא טען לאי שפיות ואף נבדק על ידי פסיכיאטרים ונמצא כשפוי בכל זאת ניתן לטעון (שיחות אישיות שהיו לי עם 2 משפטנים) כי יגאל עמיר הוא חולה נפש והיה צריך להתייחס אליו באחריות מופחתת, הוא אינו מייצג אף אחד ובטח לא את הציונות הדתית ומכאן המסקנה כי העונש שלו מוגזם.

השיפוט המוסרי על מידת החומרה של העונש קשור כמובן למידת האחריות של הגורמים השונים על רצח רבין. אלה שחושבים כי העונש צריך להיות כמו כל רוצח הם אלה שמטילים אחריות לרצח על הממשלה. הם נשענים על התעלמותו של רבין מהמתנחלים ובהעלבתם ("יכולים להסתובב כמו פרופלורים"). אחד המרואיינים למחקר זה ביטא זאת היטב: "במקום להגיד אחיי המתנחלים ולהציב את ערך ההתנחלות מול ערך השלום כמאבק בין שני ערכים גבוהים שיש להכריע ביניהם, הוא הוריד את ערך ההתיישבות וביזה את המתנחלים. מכיוון שבאותה תקופה המתנחלים ייצגו במידה רבה את הציונות הדתית הבוז למתנחלים הפך להיות בוז לציונות הדתית." הסכמי אוסלו גבו מחיר של מאות רבות של יהודים שנרצחו, אלפי פצועים ומשפחות שכולות. היו מחאות אישיות נגד רבין עצמו בדבר חולשתו כמנהיג (התנעת הסכמי אוסלו נעשתה מאחורי הגב של רבין), אהבתו לטיפה המרה, מריבותיו עם שמעון פרס וחלקו בירי על אלטלנה. היו קבוצות שקראו למרי אזרחי בלתי אלים כמו ארגון "זו ארצנו" אשר לאחר רצח רבין הואשמו מנהיגיו בהמרדה. בגזר הדין הייתה גם ביקורת נגד הממשלה אשר הייתה צריכה להקשיב להשקפות הסותרות את מדיניותה. בהפגנות הימין היו שקראו "רבין בוגד" ו"רבין רוצח"‏ עם כרזות המציגות את רבין במדי נאצי או עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת (על אחריותו של השב"כ לרצח רבין עיינו רותם, 1999). המתונים המליצו להפריד בין רבין הפוליטי לרבין החייל והרמטכ"ל האחראי על הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

אלה שהטילו את האחריות על האופוזיציה מזכירים את האיומים להעמיד לדין את הממשלה הנבחרת, את ההשוואות ליודנראט ולממשלת וישי. רבין הוצג כבוגד ומשתף פעולה עם האויב עראפת הדומה לנאצים. אלה שהפחיתו את השפעת הרבנים כנראה זכרו שרוב הרבנים גנו את הרצח ובעיקר אלו מהזרם הממלכתי כמו הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב ורב ראשי לשעבר, הרב טאו והרב אבינר ראשי ישיבות "הקו" (יש להם אותו קו אידיאולוגי ממלכתי). רבנים רבים השתמשו במקרה הרצח כדי להזהיר ולהסביר את האיזונים העדינים הקיימים בין ההלכה למדינה. חשוב להזכיר כי בסיומו של יום לא הוגשו כתבי אישום נגד רבנים ומאידך הזרם המשיחי קיצוני המשיך בדרכו בדמות ספרים כמו "ברוך הגבר" ו"תורת המלך".

ההשפעה של רצח רבין על הציוני הדתי

תרשים 6 מראה כי 35 אחוזים מדווחים שהרצח לא השפיע עליהם, 8 אחוזים נעו בדעותיהם ימינה, 28 אחוזים נעו למרכז ושמאלה, 14 אחוזים מתרחקים מקיצוניות ופוחדים ממלחמת אחים, 10 אחוזים סתם רוצים להיות זהירים ומוכנים לבחון ולבדוק מחדש את דעותיהם וחושבים שיש לחנך לסובלנות ולקבל את השונה. 4 אחוזים הבינו את כוחן של מילים ורק אחוז אחד איבדו את האמון בממסד הביטחוני פוליטי עקב רצח רבין. נראה כי יותר משליש לא הושפעו כלל ומתוך אלה שהושפעו חלק גדול הפך לזהיר והתרחק מקיצוניות חלק פנה ימינה וחלק שמאלה וההשפעה הייתה ברמה אישית בלבד.

משתתפי המחקר לא דווחו על שינויים משמעותיים בחייהם בעקבות רצח רבין. בחיפוש אחר חומר בנושא זה מצאתי ארבעה אישים ידועים שהושפעו מרצח רבין. הרב יואל בן נון שהאשים מספר רבנים על כך שפסקו דין רודף לרבין ונאלץ לעזוב את  ביתו בעפרה. הרב יובל שרלו מספר כי בבוקר שאחרי רצח רבין החליט להיכנס לחיים הציבוריים בתחום הרבני, בתחום האתי ובתחום הציבורי (אוליבר-לומרמן, זילבר, דה שליט,  2013). על נפתלי בנט מסופר (ויקיפדיה) כי לאחר שסיים קורס קצינים חווה משבר אמונה והוריד את הכיפה, אולם בעקבות הקולות שנשמעו נגד הציונות הדתית לאחר רצח רבין החליט לחבוש מחדש את הכיפה. גדי טאוב מספר (נקודה 295 נובמבר 2006) כי בטרם הרצח נהג כמו רבים להחרים כל מה שריח "מתנחלי" דבק בו. לאחר הרצח גילה ד"ר טאוב שהוא חלק מחברה ששונאת דתיים באופן אקטיבי והכעס על המתנחלים תורגם לשנאה כוללת ליהדות שהצטיירה כלא מוסרית. אישים אלה שייכים לקבוצה הגדולה במחקר (יותר מחמישים אחוזים) שהושפעו באופן אישי מרצח רבין.

בנוסף מצאתי כי רצח רבין היה זרז (יחד עם עוד גורמים) להקמת התנועה "מנהיגות יהודית" בהנהגתו של משה פייגלין. התנועה פעלה כסיעה פנים-מפלגתית בליכוד זאת בעקבות כישלון מאמציה של תנועת "זו ארצנו" לעצור את תהליך אוסלו (שורק בדיוקן מקור ראשון 910 16/1/2015). כמו כן רצח רבין היה זרז להקמת צהר (לפי הרב שרלו והרב פוירשטיין בהתכתבות אישית). צהר כידוע הוא ארגון של רבנים מהציונות הדתית ששמה לה למטרה לגשר בין דתיים לחילוניים על ידי עריכת חופות, הדרכת חתנים וכלות, קידום וליווי רבנים המעורבים בכל תחומי החיים והחברה ועוד. יתכן והקמת צהר מקבילה להקמת "דור שלום", תנועה חברתית-פוליטית שנוסדה בעקבות רצח רבין מתוך רצון לפעול לחברה דמוקרטית, שוויונית עם נטילת אחריות על הנעשה בסביבתה. התנועה הפכה לפוליטית והשתלבה בתנועת "העבודה". שמה נקשר עם חשד כי שימשה לצורך איסוף תרומות בלתי חוקיות למימון מסע הבחירות של אהוד ברק. התיקים נסגרו עקב חוסר ראיות  ובסוף 2009 "דור שלום" נסגרה עקב פשיטת רגל.

רצח רבין היה זרז להגדלת השוליים של הציונות הדתית

הנתונים מראים כי יתכן ורצח רבין היה זרז להגדלת השוליים של הציונות הדתית. מתוך המדגם הכולל 36 אחוזים נעו לשוליים, 8 אחוזים נעו ימינה כי הסיקו שיש להתרחק מהחילונים ומהשמאל, 28 אחוזים נעו לכוון המרכז ושמאלה והתרחקו מדתיים כי הבינו עד כמה הימין קיצוני ומסוכן ויש להתקרב לחילונים. תופעת הגדלת השוליים בולטת בדורות האחרונים (הרמן ועמיתים, 2014) ורצח רבין היה אולי זרז קטן לאנשים כיחידים ולא כתופעה מקיפה.

הרחבת השוליים לכוון החילוני

הממצאים מראים כי רצח רבין זרז כעשרים אחוזים מהמשתתפים להתקרב לחילונים. בתחילה יצר רצח רבין מתח גדול בין דתיים לחילונים, אולם לאחר שהלהבות שככו הפך הרצח לזרז (מבין זרזים רבים) לדיאלוג ולהתחדשות היהודית במרחב הישראלי מונעת כנראה על ידי הכמיהה לרוחניות. הרחבת השוליים לכוון החילוני מתבטאת בבתי מדרש וקבוצות לימוד משותפות; קהילות תפילה חילוניות; טקסי חתונה יהודים אלטרנטיביים ( להרחבה עיינו שלג, 2010); תנועות כמו גשר וצו פיוס; בתי ספר מעורבים לדתיים וחילוניים; ישיבות חילוניות (בינה); מכינות קדם צבאיות מעורבות לדתיים וחילוניים, קריאת פרק תנ"ך מדי יום (מיזם 929 = כמות פרקי התנ"ך) שנועדה לבנות דרך משותפת שבה יפעלו זרמים שונים.

לשפה נוספו מושגים חדשים כמו: דתיים לייט, דתיים שקופים, דתיים סבבה, דתיים לסירוגין, יהודים של שבת, דתיים סוציולוגיים (כהן, תשס"ה), דתילוניים (גודמן, 2012) או דתיים חדשים (שלג, 2000). הגדרת הדתיות התרחבה לצעירים בעלי התנהגות חופשית ביחסים שבינו לבינה, צרכני סמים קלים, נוער כיכרות שנמלט מאימי לימודי התיכון ומבתים שלא קיבלו את המתירנות המינית והחינוכית. יש לשים לב שהקהילה הדתית הממוצעת לא פוסלת אותם במובן הפורמלי והם זוכים ל"עליות לתורה" ונחשבים כבאים בקהל, גם עם שיער ארוך ו"קוקיות" (עיינו אצל שורק, 2015 לאידיאולוגיה מסודרת לזהותו של דתי-חילוני).

ההשפעה החילונית על הציונים דתיים קשורה היטב ל"דת הפוסטמודרניות". זו שוללת הן את העקרונות האוניברסליים של המוסר הנשענים על גבולות התבונה והן את אלה הנשענים על הא-לוהים. במקום זאת הפוסטמודרניות מציעה את עקרון היחסיות לפיו בכל תקופה אנשים וקבוצות בונים לעצמם את השפה ואת עולמם הערכי. גלי הפוסטמודרניות שטפו את החברה בדמות פוסט ציונות עם מושגים המשתלבים בשיח כמו: "הגמוניה תרבותית," "תודעה כוזבת," "דטרמיניזם אידיאולוגי", "נרטיבים תרבותיים" "צדקת המדוכאים" "קולוניאליזם" וזו רק רשימה חלקית. הגל ממשיך לעבר הציונות הדתית ויוצר מודל פוסט-צברי-דתי המאופיין בדרישה ל"אני רוצה". כלומר המניע הוא הרצון של היחיד ולאו דווקא ההיגיון (להרחבה עיינו גודמן, תשס"ז; עוז ופזי, 2010).

כאשר האמת היא יחסית ולא מוחלטת, האמת האישית מחליפה את האמת הכללית. האדם מקשיב יותר לחלק הפנימי שבו מאשר ללחצים של הקבוצה (קונפורמיות). הוא מעצב לעצמו את חבילת השקפותיו מסינתזה של רעיונות שאין צורך שיעמדו במבחן רציונליות ולכידות בין חלקיה. אפשר לרקוד ריקודי נקמה עם סכינים, אפשר לא להקשיב לרבנים, אפשר ללמוד קבלה מגיל צעיר ללבוש ולהתפלל כפי שרוצים. זו לא אנרכיה דתית ופריקת עול אלא הרחבה של השוליים עקב רפיפותה של האמת הדתית והליכה אל התוך הפנימי הרוחני והאינטואיטיבי.

הרחבת השוליים לכוון החרדי

הרחבת השוליים לכוון החרדי מתבטאת במספר טיעונים: א) מדינת ישראל סיימה את תפקידה ההיסטורי כאתחלתא דגאולה ועל כן יש לכונן תנועה חדשה שתממש את חזון הגאולה, ב) השלטון במדינה אינו יהודי מכיוון שאינו פועל לפי חוקת התורה ובתי המשפט דומים לערכאות גויים, ג) המדינה אינה יהודית מכיוון שהיא מתקיימת על חוקים חילוניים שחלקם מתבסס על חוקים בריטיים ותורכיים, ד) מיעוטים לא יהודיים מתרבים והולכים וברגע שאין הסכמה על התורה חדלנו מלהיות עם, ה) הציונות לבדה אינה תחליף מכיוון שאין בכוחה לאחד את כולם והבוחרים בה משמיטים גם את הדת וגם את הלאום כבסיס מאחד, ו) מדינה המחליטה לתת שטחים ונשק לאויבים שלה מבצעת מעין "בגידה לאומית" כמו להחליט לפרק את הדמוקרטיה או לשלול את הזכות להתפלל. עקב כך יש בעיה לשרת בצבא של מדינה כזו ולציית לחוקיה כאשר היא לא מגינה עליך ומוסרת אותך בידי אויבים.

ההרחבה לכוון החרדי מתבטאת כמובן גם בהתרחקות מכל מה שמריח חול ומודרנה כמו התקשורת לענפיה והסתגרות בתחום החינוך והתקרבות בתכנים לחינוך החרדי. קיימים גם ביטויים ארגוניים לחרדיות בדמות נאמני הר הבית במטרה להקים את בית-המקדש השלישי, מכון המקדש, קרבן פסח והקמת הסנהדרין ועוד (להרחבה עיינו עוז ופז, 2010). במסגרת הרחבת השוליים לכוון החרדי מעניין לעקוב אחר הוויכוחים שהתנהלו מעל מוסף שבת בעיתון מקור ראשון בחודש אדר תשע"ה ביחס לשאלה האם הרב טאו הנחשב לאחד המשפיעים הגדולים על הציונות הדתית החרדית עבר לזרם החרדי. מעניין גם להיווכח כי הפוסטמודרניות משפיעה לחיוב גם על הזרם החרדלי עיינו למשל אצל הרב שג"ר זצ"ל (רוזנברג, 2003).

על מה רצח רבין לא השפיע

מנינו לעיל את ההשפעות השונות שהיו לרצח רבין על משתתפי המחקר. בפרק הבא נמנה בקצרה על מה רצח רבין לא השפיע ומה לא הזכירו המשתתפים.

רוב המשתתפים דווחו כי רצח רבין לא השפיע עליהם במאבק על ארץ ישראל

תרשים 7 מציג את התפלגות התשובות לשאלה: "במבט לאחור עד כמה רצח רבין השפיע עליך במאבק שלך על ארץ ישראל (למשל הגרוש מגוף קטיף או פינוי עמונה)." 40 אחוזים אמרו שבכלל לא השפיע, 33 אחוזים דווחו על השפעה קלה, 14 אחוזים דווחו על השפעה בינונית, 13 אחוזים השפעה במידה רצינית. 25 אחוזים התייחסו גם לצורת ההשפעה והם נחלקו בתשובותיהם על פני תגובות שונות (כל אחת בין 3-5 אחוזים) כמו תקיפות כלפי הממשל, תקיפות  באכיפת החוק, זהירות, תחושת סירוס במאבק, ציניות ואף לאיים ברצח אישים. אפרופו הגרוש מגוש קטיף לפי הנתונים שבידי השפעת הגירוש הייתה מצומצמת ולחלק הגרוש גרם לצמיחה מתוך משבר (הר שושנים, 2011; קניאל, 2015). יש כמובן לחקור עד כמה רצח רבין השפיע על מנהיגי המתנחלים בתגובתם המאופקת והלא אלימה.

רצח רבין לא השפיע על מערכת החינוך

כמו בכל מערכת החינוך כך גם בבתי הספר של הציונות הדתית מתקיימות פעילויות חינוכיות ביום הזיכרון לרצח רבין. ביומנים רשום "יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל" ולא יום הזיכרון להירצחו של יצחק רבין ז"ל. בשעורים מתעכבים על מחלוקות ידועות בין חכמים ומסכמים כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (ערובין יג ע"ב). הבלבול בין התאריך העברי לתאריך הלועזי גורם למספר ימים ועצרות ומקהה את חודו של מיקוד הלימודים. אני נוטה להניח כי חוץ מאותו יום זיכרון שחלקו מוקדש לרצח, לא עוסקים כלל "במורשתו של רבין".

יש המדגישים את הקשר בין רצח רבין להירצחו של גדליה בן אחיקם ומציעים אף לצום. אחרים מאמצים את יום הזיכרון לרחל אמנו כתחליף לרצח רבין. זאת מכיוון שליום פטירת רחל אמנו יש משמעות רבה בהבנת שורשי המחלוקת והאלימות בעם ישראל. הטענה היא כי אפשר לבחון את היחסים בין רחל ובין לאה כשזורים רבות במחלוקות, פרוד ותחרות. בהמשך התפתחו יחסים אלה לסכסוכים בין השבטים (למשל, פילגש בגבעה) ולמחלוקת לאומית בין ממלכת יהודה ובין ממלכת ישראל אשר הובילה לחורבן הבית והארץ וגרמה לגלות הראשונה והשנייה (להרחבה עיינו רוזנסון, תשס"ט).

רצח רבין לא השפיע על השיח בניהול קונפליקטים

שיח ציבורי או מחשבה ציבורית מתבטאים באמצעי התקשורת השונים, ברשתות החברתיות בספרות ובאמנות ומובילים אותו בעיקר אנשי צבור, אקדמאים ואנשי רוח (גורני, 1990). בקרב משתתפי המחקר רק 4 אחוזים דווחו כי רצח רבין הביא אותם לתובנה שלמילים יש כוח ו"מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן" (משלי יח כא). נראה כי רק מעט מאוד משתתפים זוכרים כי קיים קשר חזק מאוד בין הסתה ובין לגיטימציה לטרור. מיד לאחר הרצח היה רצון בקרב רבים לשפר את השיח הציבורי כך שיהיה פחות אלים ויותר מתון, אולם לאחר זמן קצר חזרו כולם לסורם. אני מצפה למאמר של משפטן כדי לסכם את השפעת רצח רבין על המחוקקים אשר אמורים למצוא איזונים בין עקרון היסוד של חופש הביטוי לבין הצורך למנוע הסתה למעשי אלימות.

בדרך כלל נוהגים להבין את השיח הציבורי כמו גם את השיח הפרטי במושגים כמו מסגור ((framing  מערך מנטלי, נרטיב, או שיפוטי יציגות (כהנמן וטברסקי, 2005). המשותף למושגים אלה שהם מבטאים את הרעיון שרבים מגיעים להבנת המציאות עם מסגרת מובנית מראש ובעזרתה הם מעבדים את המידע הרב מסביבם וצופים אירועים אפשריים. עידן הגלובליזציה, התקשוב וריבוי ערוצי תקשורת, מאפשרים לבחור את המידע התואם את אמונותיו ודעותיו של האדם. כך נוצר מרחק גדל והולך בין קבוצות ואנשים המתקשים לחלוק זיכרונות דומים. המרחק בין המדינות מתקצר והמרחק בין האנשים גדל (פייסבוק מתואר כמכשיר המקרב רחוקים ומרחיק קרובים). מסגור גורם גם לקושי לשנות אמונות ודעות לאור נתונים חדשים (אל תבלבלו אותי עם העובדות). התופעה מתחילה כבר בהעדפת מקור מידע אחד על פני השני ובהמשך משפיע המסגור מה להבליט ומה להסתיר וכיצד להסביר ולשפוט. במקרים רבים בני האדם אינם מודעים כלל למסגרת שבה הם פועלים ועד כמה הם סובייקטיביים (קניאל, 2010). התקשורת הבינה את הרעיון הזה כבר בשנות השמונים ולכן הפסיקה לטעון לאובייקטיביות. אנשי תקשורת מרשים לעצמם להוביל סדר יום משלהם כי ממילא הם אינם יכולים להיות אובייקטיביים אבל הם מצפים מעצמם להיות הוגנים (הקורא יחליט מי מהם מצליח להיות הוגן). ניתן להצטער שההבנה על השפעת המסגור לא התרחבה להעלאת הסובלנות שהרי אם כל אחד שבוי בידי מסגרת שונה יש לכבד את השונות בין אנשים וכשם שפרצופיהם אינם שווים כך גם דעותיהם שונות (ברכות נח ע"ב). כולם מסכימים אפוא שלמילים יש כוח, שהחיים והמוות ביד הלשון, שהלבנת פנים דומה לשפיכות דמים ומתגעגעים לתרבות שבה נהיה דומים למר עוקבא שיחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט כדי לא להעליב עני (כתובות סז עמוד ב').

אולם מה רב המרחק בין המחשבה למעשה. אני כותב שורות אלה בסמוך לבחירות 2015 וכמות האלימות המילולית "הנשפכת" לתקשורת לסוגיה, מלמדת כי לא למדנו מאומה מרצח רבין ז"ל. האלימות המילולית על גבול ההסתה היא עדיין חלק מתרבות הדבור ומועצמת על ידי ריבוי ערוצים ורשתות חברתיות. רצח רבין לא סייע למנהיגינו לחשוב פעמיים לפני כל ויכוח ועימות אידאולוגי ופוליטי. רצח רבין לא לימד את הציונות הדתית לנהל מחלוקות לשם שמיים ומתוך כבוד הדדי, וכולנו מתקשים לזכור כי דברים שאנו אומרים מקבלים היום תהודה רחבה ועלולים להתפרש בידי אנשים "לא מאוזנים" כהוראה לפעולה. השסעים השונים בתוך החברה הישראלית הם עתיקים והם עולים ויורדים בהתאם לאירועים ומשאירים משקעים לקראת שיח (זיק) אקראי שידליק אותם כמו נאומו של יאיר גרבוז לפני הבחירות (עיינו גם רוזנטל, 2001).

הרצח לא גרם לשינוי אידאולוגי מהותי בציונות הדתית

אף אחד ממשתתפי המחקר לא דווח על שינוי אידיאולוגי וכן לא מצאתי נתונים על עלייה בחזרה בתשובה או חזרה בשאלה בציונות הדתית הקשורים איכשהו לרצח רבין. אני מסכים לניתוח של שורק (2004) הטוען כי הציונות הדתית עשתה חשבון נפש במובן של התבוננות פנימית ובדיקה מחדש. אולם המסקנה של הרוב לא הייתה שהציונות הדתית טעתה ואין צורך בשינוי הדרך ואם יש צורך בשינויים הם לא תוצאה של רצח רבין אלא היו צריכים להיעשות בכל מקרה. נראה אפוא כי בניגוד לציפיות בשמאל, לא גרם הרצח לשינוי אידאולוגי בציונות הדתית. בזמנו היו חוגים בשמאל הדתי ציוני (עיינו בערך "מימד" בויקיפדיה) שקראו לשינוי אידיאולוגי בעיקר בתחום המשיחיות וההתנחלות וראו ברצח רבין אישור להשקפת עולמם אולם מאומה לא קרה.

רצח רבין לא מנע את שיפור תדמיתם של הציונות הדתית

כשלושה חודשים לאחר רצח רבין, שטף את המדינה גל פיגועי טרור רצחניים שבהם נהרגו עשרות יהודים ונפצעו מאות. רצח רבין נדחק אז לשוליים, אנשים רבים התפכחו מאשליית השלום והימין יחד עם המפד"ל זכו בבחירות. לקראת הגרוש מגוש קטיף (קיץ 2005) היה חשש שצעירים ציונים דתיים יסחפו לקיצוניות דתית פוליטית ויצייתו לרבנים במקום למפקדיהם בצבא. החשש התבדה ורק מעטים סרבו פקודה בעת הגירוש. ההתנגדות הפסיבית של המחנה הציוני הדתי לגרוש מגוש קטיף הוסיפה נקודות זכות רבות לציונות הדתית. רוב העם העריך את הקו המתון והלא אלים של המתנחלים (מתפנים ובוכים) אבל אמפתיה זו לא ערערה את ההסכמה הרחבה בדבר הצורך לפנות את יישובי גוש קטיף וארבעה מיישובי צפון השומרון (עוז ופז, 2010).

השילוב של הציוני הדתי בצבא ובמשימות הוא חלק מהותי מתפיסת הציונות הדתית מאז שקמה (שוורץ, 2009) ולכן מיקומם של קצינים גבוהים "סרוגים" בצמרת זרועות הביטחון וגם רמטכ"ל ציוני דתי לא יהיה בגדר הפתעה, במיוחד שיש כבר ראש שב"כ סרוג. תופעה נוספת שהעלתה את קרנם של הציונים הדתיים היו הגרעינים התורניים אשר התחזקו בשנות התשעים בסמוך להסכמי אוסלו. רוב חברי הגרעינים שייכים לציונים הדתיים אשר במקום להתנחל ביהודה ושומרון עברו "להתנחל" בלבבות של תושבי הפריפריה ואזורי מצוקה.

רצח רבין לא הזיז את הציונות הדתית לכוון הצדק החברתי

אף לא משתתף אחד טען כי רצח רבין הניע אותו לכוון הצדק החברתי. הציונות הדתית עדיין לא מזוהה מספיק עם הדאגה לשכבות החלשות בחברה כמו שמאל חברתי. לא רואים אותם בהפגנות למען צדק חברתי לסוגיו, למרות שמבחינה אידיאולוגית דתית המצע של המפלגות הציוניות דתיות (כולל הקיבוץ הדתי) מסמל את התפיסה של עזרה לגר ליתום ולאלמנה. נראה כי ברמה ההצהרתית הציונות הדתית מרימה את שלושת הדגלים, תורה ארץ ועם, אולם בפועל היא מרימה רק את דגל התורה ודגל הארץ ומתקשה להרים את דגל העם. חסרים ביטויים מעשיים התנהגותיים ברמה הלאומית לדאגה לשחיקת השכר של שכבות הנחשלות, לביטוי זעקתם של הקשישים, הנכים, והילדים המוכים, לזקנה במסדרון בית החולים ולעובדי הקבלן.

רצח רבין לא השפיע על הציונים הדתיים בכוון של התמודדות עם אפליה עדתית ויש הטוענים  שכדי להיות שייך לציונות הדתית צריך ל"השתכנז." התלונות מתמקדות במערכת החינוך שאינה מבליטה את מנהגי הספרדים בתפילות ובחגים, ואת השואה של יוצאי צפון אפריקה. נראה שהציונות הדתית חוטאת בציונות עדתית ויחד עם הציונות הכללית נכשלה אף היא ברעיון של כור ההיתוך שדגל ביצירת יהודי חדש וגאה השונה מהיהודי הגלותי החלש והמסכן. הרעיון היה לסלק את ההבדלים השונים בין העדות השונות וליצור תרבות אחת המאופיינת בישראלי חדש, דובר עברית שמנותק משורשיו העדתיים והגלותיים. צבר ציוני דתי חדש המשלב ספרא וסייפא כיפה סרוגה עם רובה. הדבר התבטא למשל בהחלפת השמות הגלותיים, חינוך אחיד לכולם,  שרות בצה"ל כאשר הצבא היה המקום המרכזי שבו הכור היה פעיל מאוד. אולם במשך הזמן התגלה כי רעיון כור ההיתוך נכשל בעיקר מכיוון שאילץ את העולים מבני עדות המזרח לוותר על רכיבים מאד מרכזיים בגזע הזהות שלהם כמו אורח חיים, מנהגים ותרבות ולהפוך לבני אדם אחרים ממה שהם (עיינו בהמשך על נושא הזהות). התחליף לגישת כור ההיתוך הוא גישה רב תרבותית פלורליסטית (גישת קערת הסלט) כאשר כל קבוצה שומרת על זהותה אך יחד עם זאת כולן  מאוחדות בנאמנותן הלאומית.

דיון

מסקנות עיקריות

ממצאי המחקר מראים כי למרות שיותר מחמישים אחוזים חוו משבר בעת רצח רבין מלווה ברגשות סוערים, כיום לאחר עשרים שנים הסערה עברה והדברים חזרו למסלולם הטבעי. יותר משליש לא הושפעו כלל ומתוך אלה שהושפעו חלק גדול הפך לזהיר והתרחק מקיצוניות, חלק פנה ימינה וחלק שמאלה. על רוב המשתתפים רצח רבין לא השפיע במאבק על גרוש גוש קטיף ועמונה. ההשפעות היו ברמה האישית והן כנראה שימשו כזרז בעצמה קטנה להגדלת השוליים של הציונות הדתית (משיכה לחרדיות מצד אחד ולחילוניות מצד שני). דווחי המשתתפים לא הכילו שינויים בתחומים מרכזיים כמו אידיאולוגיה, חינוך, חקיקה, שיח ציבורי מכבד וסובלני, צדק חברתי והקטנת הציונות "העדתית." התופעה הבולטת במחקר היא השונות הגדולה הקיימת בין המשתתפים הן אלה שמלאו שאלונים והן אלה שרואיינו. כדי להבין את השונות הרבה צריך להעמיק מעט בתחום הזהות האישית והקבוצתית.

הבחנה בין זיהוי לזהות אישית

קיימת הבחנה ידועה בין זיהוי לזהות. הזיהוי הוא שטחי ותפקידו לאפשר לאחרים לזהות אותנו כמו כיפה, לבוש, זקן ועוד. לעומת הזיהוי, הזהות היא ההגדרה של האדם את עצמו והיא התשובה לשאלה "מי אני? מה אני לא? מה אני נגדו"? זהותו של האדם ניתנת להשוואה לעץ שבו יש גזע זהות המכיל את רצף הזיכרונות היוצר המשכיות, את ערך העצמי ותכונות וערכים מרכזיים. בנוסף ישנם תת זהויות ("ענפים") המכילים תפקידים שונים כמו תת זהות כרעייה, כבעל, כהורה, כילד, כבעל מקצוע ועוד. האדם קם בבוקר ומכין את ילדיו לבית ספר עם תת הזהות ההורית שלו, הולך לעבודה עם תת הזהות המקצועית שלו, בדרך הוא בתת זהות של אזרח ונהג ובערב הוא מבקר את הוריו בבית אבות (תת זהות כילד) ופעם במספר שנים הוא הולך לבחור ואז עולה על במת החיים הזהות הקשורה במפלגה (תת זהות פוליטית/אידיאולוגית). כל תתי הזהויות האלה מנוהלים על ידי גזע הזהות. רכיבי הזהות האישית (גזע הזהות עם תת הזהויות) קשורים כמובן למעגלים החברתיים העוטפים את האדם (משפחה, קהילה, אומה) ובעידן הרשתות החברתיות האדם מקבל תת זהות גם באמצעות מספר החברים, הפוסטים והלייקים. המאחד את גזע הזהות וענפיו השונים הוא ערך העצמי (הכבוד האישי) והמשמעות שהאדם נותן לחייו (קניאל, 2006; מזרחי, 2011). בעידן פוסטמודרני, דינמי ויחסי, רבים מעדיפים תת-זהויות מעשיות שניתן להחליף אותן בהתאם לנוחיות. יש אפשרות לריבוי תת זהויות גם אם הן סותרות (מגובשות נמוכה לפי אריקסון) וליהנות מעולם הקודש ומעולם המודרנה.

כדי להבין מושג צריך לחבר את ההגדרה למדידתו (תקפות תוכן). מכיוון שרכיבי הזהות מאוחסנים בזיכרון האדם בצורה גולמית ולא מאורגנת, יש להגיע לזהות האדם על ידי שילוב בין שאלון כמותי וראיון עומק איכותי (Crocetti et al., 2008). התוצר של מתודה כזו יהיה נרטיב אישי או קבוצתי כלומר, רצף הזיכרונות, התפקידים והתכונות, הקשר ביניהם וכיצד הגיע האדם והקבוצה לכך. הנרטיב מחבר בין העבר לעתיד בכך שהוא יוצק המשכיות ומשמעות לעברו של האדם וגם את הדרך בה האדם מתכנן את עתידו על ידי הצבת מטרות, הנמקה להן וגיוס כוחות (מוטיבציה) ונחישות להשגתן.

השונות בין ציונים דתיים בגזע הזהות ובתת זהויות

הניסיון להציב את הציונות הדתית על קו רציף אחד כאשר בקצה האחד נמצא החרד"לי ובקצה השני הציוני-דתי-לייט נראה יעיל לזיהוי אבל לא יעיל לזהות. כדי לייעל את הבנת הזהות ותת זהויות תוך מיקוד בציוני הדתי יש להתייחס לשלושה מרכיבים: א) האם תת הזהות ציוני דתי קיימת אצל האדם, ב) אם כן מה תוכן תת הזהות ציוני דתי, ג) היכן בהיררכיה של תתי הזהויות נמצאת תת הזהות ציוני דתי.

א)     קיומם או העדרם של תתי הזהויות

הבדל אחד בין אנשים קשור בקיומם או העדרם של תת זהויות. מצד אחד ישנן תתי זהויות הקיימים אצל רוב האנשים כמו: זהות משפחתית, זהות מינית או זהות מקצועית. מאידך ישנם רכיבים שהם ייחודיים לאנשים כמו תת זהותו כחייל, כפוליטיקאי, כאוהד ספורט או כציוני דתי. מכיוון שמשתתפי המחקר הם אלה שקבעו כי הם נמצאים על סרגל הציונות הדתית ניתן להניח כי יש בזהות האישית שלהם תת זהות שהם מכנים אותה כציוני דתי.

ב)     תכני תת הזהות

הבדל נוסף בין אנשים קשור לתכנים של תת הזהויות. תת זהות כחייל יכולה להכיל תוכן של משחרר או תוכן של כובש. תת זהות עדתית יכולה להכיל אצל האחד הצלחות בקליטה ואצל השני קיפוח ואפליה ואצל השלישי כלל לא תהיה זהות עדתית. תת הזהות כציוני דתי יכולה להכיל אצל האחד מרכיב דומיננטי של הקפדה על מצוות ואצל השני פחות מצוות ויותר רוחניות והבדלים עצומים בנושא הציונות, הדמוקרטיה והלאום. תכני הזהות שונים בין הציונים דתיים גם בכמות ובעצמת הקונפליקטים. לציוני הדתי פוטנציאל לקונפליקטים רבים והליכה מתמדת בשדה מוקשים. הנה מדגם מייצג וקטן לקונפליקטים: בין הדת היהודית לבין "דת הדמוקרטיה"; בין חול לקודש; בין מוסר אלוקי מוחלט למוסר אנושי יחסי; בין כבודה של בת מלך פנימה לבין פמיניזם דתי; בין איסורי נגיעה ושמירת הברית ליחסים פתוחים וחופשיים; בין התורה הנצחית הקבועה לבין העולם המשתנה והיחסי; ובין היהדות כעם סגולה לבין יהדות כנטל, וזו רק רשימה חלקית.

ג)       היררכיה של תתי הזהויות

הבדל שלישי בין אנשים וקבוצות קשור להיררכיה של מידת החשיבות שהאדם נותן לכל תת זהות. יש אנשים שתת הזהות הדתית שלהם היא כה חשובה שהיא נמצאת למעשה בגזע הזהות ואחראית לניהול חייו כך שהכל נכנס ל"אוהלה של תורה". אצל אחרים תת הזהות הדתית מצומצמת ושולית כענף קטן בעץ הזהות. מידת החשיבות של כל תת זהות יכולה להיקבע על ידי התשובה לשאלה "מי אתה קודם?" כלומר מתוך תתי הזהויות המנוסחים בנרטיב מבקשים מהאדם לדרג את תתי הזהויות ומציעים לו להישען על שלושה קריטריונים: א) מידת השקעה של משאבים כמו זמן, כסף ומאמץ מנטאלי, ב) הפתרון אותו בוחר האדם בקונפליקט בין שני תת זהויות כמו הבחירה בין סמכות צבאית לסמכות דתית בעת פינוי/גרוש, ג) מידת הפגיעה בערך העצמי של תת הזהות כמו ההבדל בין לפגוע בך שאינך מספיק דתי לעומת הפגיעה שאינך הורה טוב. כאשר תת-הזהות אינה חשובהׁ (נמוכה בהיררכיה) ופגיעה בערך העצמי שבה נמוכה, היא לא תושפע רבות ממשברים וקונפליקטים. אולם אם תת-הזהות היא חשובה וגבוהה בהיררכיה וטעונה פגיעה גבוהה בערך העצמי, הרי קונפליקטים חזקים ומשברים הבאים בעקבותיהם עשויים לערער את מצבה של תת הזהות ולחייב את האדם לעצבה מחדש.

השמועות על התרסקותה של הציונות הדתית מוקדמות מדי

זמן רב השגיח הציוני דתי על הכשרות בקרון המסעדה של רכבת הציונות. לאחר מכן הוא עבר לקטר יחד עם נהגים אחרים וכיום נראה שהוא שואף להגיע למרכז הבקרה ולכוון לבדו את  תנועת הרכבות במרחב. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא תנועת "מנהיגות יהודית" (קרפל, תשס"ג) בראשות פייגלין שהשתלבה בליכוד ויצאה ממנה לאחרונה. או מפלגת "הבית היהודי" השואפת להיות מפלגת שלטון ומנסה לממש את החזון של מנהיגות יהודית. התנועה הזו למרכז השליטה מצד אחד והרחבת השוליים מצד שני מעצימה את הקונפליקטים ועקב כך יש המנבאים את פירוקה של הציונות הדתית (כהן, תשס"ד) ואף עבדכם הנאמן חטא בכך (קניאל, 1998). כיום נראה לי כי השמועות על התרסקותה של הציונות הדתית מוקדמות מדי. למרות שפוטנציאל השבר קיים והציונות הדתית (כמו גם המדינה כולה) יושבת על הר געש של קונפליקטים, יש צורך שיהיו אירועים בעלי משקל במסה מצטברת כדי ליצור בקיעים בציונות הדתית עד כדי התפוררותה. זאת עקב סיבה אחת מרכזית: תת הזהות "ציוני דתי" היא שולית בתודעתו של האדם של הציוני הדתי.

יש פער מובנה בין החוקרים של הציונות הדתית לבין הציוני הדתי עצמו. החוקרים מתמקדים יותר בזיהוי מאשר בזהות והשאלונים הסגורים (תשובות שיש לבחור מהן) אינם יורדים לשורש תת הזהות של הציוני דתי כי הם כופים על העונים תשובות מסוימות. כאשר מחליפים את נקודת המבט ונכנסים לתודעתו של הציוני הדתי במונחים של זהות, תת זהויות המבוטאים בנרטיב, מקבלים תמונה שבה אצל רבים תת הזהות הציוני דתי היא שולית. השיחות האישיות במחקר זה והניסיון בשדה ההוראה והטיפול, לימד אותי כי כאשר שואלים את אלה המזוהים כציונים דתיים שאלות פתוחות כמו: "ספר לי מי אתה? מה מגדיר ומזהה אותך בעיני עצמך?" "רשום עשר מילים לפי סדר החשיבות שהיית רוצה שיכתבו על המצבה שלך". רוב התשובות מתבטאות במילים כמו: הורה משוגע לילדיו, בעל נאמן, סבא מכור, מהנדס מומחה, דתי, לומד דף יומי, נדיב, בעל עקרונות, אזרח גאה (פטריוט)." העונים משתמשים במעורב בתכונות ותפקידים שיש בהם ערך עצמי חיובי גבוה. למרות שחלק מהמרכיבים שייכים לציונות הדתית (דתי, אזרח טוב, פטריוט) רוב גדול לא משתמשים במושג "ציוני דתי" או "ציוני לאומי" והמעטים המשתמשים במושג ציוני דתי ממקמים אותו במקום נמוך בהיררכיה. זו גם הסיבה שרצח רבין לא יצר השפעה אצל רבים מכיוון שהוא פגע בתת הזהות ציוני דתי שלרבים היא נמוכה בהיררכיית החשיבות.

הציוני הדתי הממוצע כמו כל אזרח, עסוק בראש וראשונה בקונפליקטים האישיים שלו (זוגיות, ילדים, פרנסה, בריאות ועוד). חלק מהקונפליקטים של הציונות הדתית אינו ידוע כלל לציוני הדתי הממוצע מכיוון שאינו אוהב "להתפלסף" ואינו מתעמק בבעיות הגות ומחשבה. חלק אחר מהציונים הדתיים מודע לקונפליקטים (מעט או הרבה) אולם אין לו כלים כמו שפה וחשיבה המותאמת לדיון בקונפליקטים (שי וקניאל, 2002). לכן הוא מרכך אותם, דוחק אותם לירכתי תודעתו ואינו מתעסק עמם.

הציוני הדתי ייחשף לקונפליקטים השייכים למארז הציוני הדתי רק כאשר לא יוכל להתעלם והם "ידקרו אותו" ויחייבו אותו לפעולה כמו: בן משפחה צריך להתגרש, או להתגייר; חקלאי שניזוק מהשמיטה; הגיע יום הבוחר וצריך לשלשל פתק בקלפי; פינוי ישובים עם הסכם מפוקפק לשלום ועוד. במילים אחרות כאשר המציאות תחייב פעולה, המעורבים בדבר יחושו את הקונפליקט ויפעלו לפתרונו אולם חייהם של רוב הציונים הדתיים לא יושפעו מקונפליקטים אלה כי תת הזהות הזו שולית ואינה חשובה. במילים אחרות, רוב הציונים הדתיים ישנים היטב למרות "הר געש" של קונפליקטים שרשומים אצל החוקרים של הציונות הדתית.

לסיכום

במונחי זיהוי ישנה מעין אשליה שהציונים הדתיים הם קבוצה אחת הומוגנית עקב חוק הדתיים השלובים לפיו בין כל שני אנשים דתיים זרים קיים מכר אחד משותף לפחות. מחקר זה כמו אחרים (כהן, 2010; מוזס, 2009; הרמן ועמיתים 2014) מבליט את השונות אפילו ברמה של זיהוי הציונים הדתיים קל וחומר כאשר נכנסים מעט לעומק באמצעות מושג הזהות ותת זהויות.

יש להתייחס למאמר כמחקר חלוץ השולח חיישנים לקראת מחקר גדול יותר ומקיף שבו יבדקו גם השפעת רצח רבין על אוכלוסיות אחרות בחברה הישראלית ולא רק על הציונות הדתית. ההמלצה המרכזית היא לשלב בין שאלונים סגורים לבין ראיונות עומק שיאפשרו בנייה של נרטיביים מפורטים. האנשים עמם קיימתי שיחות אישיות מלאו גם את השאלונים ויכולתי להיווכח בפער העצום בין השאלון לבין השיחה האישית הבונה נרטיב.

אסיים בנימה אישית. המשבר שעברתי בהסכמי אוסלו גדול מהמשבר שעברתי ברצח רבין. עמדתי מול המסך צופה ברבין וערפאת לוחצים ידיים על מדשאות הבית הלבן ועיניי זולגות דמעות. שיכלתי רבים מחבריי במלחמות ישראל ולא בכיתי ופה אני מוצא עצמי מתפורר מתסכול וכאב. המשבר נבע מכך שמנהיגיי ובראשם ראש הממשלה רבין החליטו כי האויב שכיניתי אותו "עמלק ונאצי" הפך פתאום לידיד. המשבר התחזק עוד יותר בגלל הדה- לגיטימציה שלנו. מהבן יקיר לי אפרים הפכנו לבן סורר ומורה ומחלוצי ההתיישבות הפכנו לנטל כלכלי. חישבו לנו את העלות לקיומנו וכמה חלב יכולים היו להשקות את ילדי דימונה ואיך הצבא מרותק לישובים שלנו ולכן אינו יכול להילחם. כאשר רבין נרצח המשבר העצים. הואשמתי ברצח רבין עקב היותי מתנחל, דתי ואיש אוניברסיטת בר אילן. רציתי להתאבל עם כולם אולם הוצאתי ממעגל האבל ונדחפתי לפינה. מדדו אותי שבע פעמים ביום לראות אם אני מתאבל מספיק (רבינומטר). עד כדי כך שעד היום אני מתקשה להתאבל על רצח רבין ז"ל. כיום במבט לאחור רצח רבין כלל לא השפיע עליי. הרצח אוחסן בפאתי הזיכרון שלי עד כדי כך שכאשר עשיתי את המחקר על מתיישבי הגבעות ב 2001 (קניאל, 2004) לא אני ולא משתתפי המחקר הזכרנו את רצח רבין ז"ל, הוא פשוט לא היה בקדמת התודעה.

אנחנו מדינה צעירה ובהשוואה לחיי אנוש אני מציע לחשב שנה של אדם כשווה לעשר שנות מדינה. לפי משוואה זו המדינה שלנו הייתה בתקופת רצח רבין כבת חמש והיום היא כבת שבע. בעיני "מדינה-ילדה" מה שנראה בסמוך לרצח רבין כסכנה גדולה ומוחשית לדמוקרטיה הפך להיות כיום סוג של יום זיכרון מבין ימי זיכרון רבים שהמסר שלו (מורשת רבין) עדיין שנוי במחלוקת. כל צד בקונפליקט מנצל אותו עדיין לחיזוק עמדות פוליטיות במקום למאבק באלימות בכלל ואלימות פוליטית בפרט. מתברר לאחור שמה שנחשב בעיתו כרעידת אדמה ברמה של השבר הסורי אפריקאי עם תזוזות טקטוניות אדירות, התגלה כרעידה בעצמה נמוכה בסולם ריכטר. רעידת האדמה הפילה כמה תמונות ונפלו מספר ספרים באחד החדרים הצדדיים של הציוני דתי. הספרים הוחזרו למקום ולא נעשה שום בדק בית בכל הדירה ואף לא נצבעו קירות. ניפרד עם השיר "אוסלו 93" המהווה בשבילי סאטירה מוצלחת לשיר "אנחנו הילדים של חורף שנת 73" שמתמקד בכמיהה לשלום של ילדי 73 אחרי מלחמת יום כיפור.


הבית של אוסלו 93
מכרתם אותנו שם בדשא
תמורת הבטחות
הייתם גברים עייפים
שרצו פרס נובל לשלום
הייתם נשים צעירות שרצו
לערבב, מציאות ודמיון

הבית המקורי:

הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות
הבטחתם יונה


מקורות

אוליבר-לומרמן, ע', זילבר, ת', דה שליט, א' (עורכים), (2013). מנהיגים חברתיים בישראל. ירושלים: מאגנס.

בילסקי, ל' (1999) משפט ופוליטיקה: משפטו של יגאל עמיר. פלילים ח', 13-75.

בן יהודה, נ' (1995). פאניקות מוסריות: היבט סוציולוגי של השימוש לרעה בסמים. בתוך: ד. גרין (עורך), סמים: עובדות, שאלות ובעיות (עמ’ 187-210). תל אביב: משרד הביטחון.

גודמן י' (תשס"ז). הנוער הציוני דתי בעין הסערה לרעות בגנים וללקוט שושנים – לזכרה של שושנה קינד. עמודים 197-224 .

גודמן, י׳ (2012). דתילוניים ודתילוניות: עיון חינוכי. בתוך מ׳ רחימי (עורך), מאורות ליהודה (עמ׳ 43-9). אלקנה: מכללת אורות ישראל.

גורני, י' (1990). החיפוש אחר הזהות הלאומית. תל אביב: עם עובד

הרמן, ת', בארי, ג', הלר, א', כהן, ח',לבל, י', מוזס, ח' נוימן, ק' (2014). דתיים? לאומיים! המחנה הדתילאומי בישראל דוח מחקר. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הר שושנים, ט' (2011). אמונה דתית ומשמעות כקשורים להסתגלות לאירועי חיים לוחצים: מקרה הפינוי הכפוי מגוש קטיף. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה. רמת גן: בית הספר לחינוך, אוניברסיטת בר אילן.

כהן, א' (תשס"ה), הכיפה הסרוגה ומה שמאחוריה: ריבוי זהויות בציונות הדתית. אקדמות, ט"ו, 1-30.

כהן, א' (2010). הכיפה והכומתה – דימוי ומציאות. בתוך רחימי, מ' (עורך). עמדות עם מדינה תורה כרך א הכיפה והכומתה (עמודים 95- 114). אלקנה-רחובות: מכללת אורות ישראל.

כהנמן, ד' וטברסקי, ע' (2005). בחירות, ערכים והיצגים. בתוך מ' בר הלל (עורכת), (2005). דניאל כהנמן ועמיתים: רציונליות הוגנות, אושר (עמודים 64-89). חיפה וירושלים: אוניברסיטת חיפה וכתר.

מוזס, ח׳ (2009). מציונות דתית לדתיות פוסט מודרנית – מגמות ותהליכים בציונות הדתית מאז רצח רבין. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

מזרחי, נ' (2011). מעבר לגן ולג׳ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות-האדם בישראל. משפט, ד, 51-74.

עוז א', פז ד' (2010). זרמים אידיאולוגיים וסגנונות חיים באוכלוסייה הדתית-לאומית. אתר "אנשים בישראל". מתוך:

 http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7711&searchMode=0&index=3

קניאל, ש' (1998). הציוני הדתי – מבט לעתיד. בשדה חמ"ד, 4, 5-31.

קניאל, ש' (2004). מתיישבי הגבעות – האם צבר תנ"כי? בתוך א' כהן וי' הראל (עורכים). הציונות הדתית: עידן התמורות (עמודים 533-558). ירושלים: מוסד ביאליק.

קניאל, ש' (2006). זהות וזהות יהודית: בין מורכבות משתקת לפשטנות מעוותת. אתר "דעת".

קניאל, ש' (2010). האומץ להחליט: קבלת החלטות אצל היחיד והקבוצה הקטנה והמשמעותית. תל אביב: הוצאת רמות.

קניאל, ש' (2015). טראומה כהזדמנות: שליטה ומשמעות כמנועי צמיחה ממשבר. תל אביב הוצאת רמות.

קרפל, מ' (תשס"ג). המהפכה האמונית: שקיעתה של הציונות ועלייתה של האלטרנטיבה האמונית. אלון שבות: לכתחילה.

רוזנברג, ש' ג' (הרב שג"ר) (2003). כלים שבורים: תורה וציונות דתית בסביבה. ירושלים:  ישיבת שיח יצחק.

רוזנטל, ר' (עורך), (2001). קו השסע: החברה הישראלית בין קריעה ואיחוי. תל אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד.

רוזנסון, י' (תשס"ט) גדליה, רחל, רבין – הרהורים ציוניים דתיים על ימי זיכרון. אקדמות כ"ג, 111-128.

רותם, א' (1999). האמת חבר. רמת השרון: בר/קרן.

שוורץ, ד' (1996). אמונה על פרשת דרכים. בין רעיון למעשה בציונות הדתית. תל אביב: עם עובד.

שוורץ, ד' (2009).  הציונות הדתית ורעיון האדם החדש, ישראל, 16,  143-164. ‏

שורק, י' (2004). רגע של צמרמורת: הציונות הדתית לנוכח רצח רבין. בתוך א' כהן וי' הראל (עורכים). הציונות הדתית: עידן התמורות (עמודים 475-532). ירושלים: מוסד ביאליק.

שורק, י' (2015). הברית הישראלית. תל אביב: ידיעות ספרים.

שטיינברג, פ' (2009). מקונפליקט לפתרון: תהליך השגת הלכידות בקרב תת-קבוצות בחברה הישראלית. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

שי. א' וקניאל ש' (2002). עמדות סובלניות ומורכבות הנפש. אצל י' עירם, נ' מסלובטי, חינוך לערכים בהקשרים הוראתיים (עמודים 413-448). רמת גן: הוצאת הקתדרה לחינוך לערכים לסובלנות ולשלום ע"ש ד"ר יוסף בורג. בית הספר לחינוך אוניברסיטת בר-אילן רמת גן.

שלג, י׳ (2000). הדתיים החדשים – מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל. ירושלים: כתר.

שלג, י' (2010). מעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית. ירושלים: הספרייה לדמוקרטיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שפירא, א' (2004). יהודים חדשים יהודים ישנים. תל אביב: עם עובד

Cohen, S. (2002). Folk Devils and moral panics. London: Routledge.

Hill, P. C, & Pargament, K. I. (2003). Advances in the conceptualization and measurement of religion and spirituality: Implications for physical and mental health research. American Psychologist, 58(1), 64-74.

Crocetti, E., Rubini, M., & Meeus, W. (2008).Capturing the dynamics of identity formation in various ethnic groups: Development and validation of a three-dimensional model. Journal of Adolescence, 31, 207–222.

[1] תודה לליאת שטיינברג על איסוף הנתונים ועיבודם