לזכרו של פרופסור פרנקל

בס"ד

שלמה קניאל – לזכרו של מורי פרופסור יעקב פרנקל ז"ל

שממנו למדתי על אמפתיה

פרופסור יעקב פרנקל ז"ל נולד כנכד לאדמו"ר בגליציה בשנת ה'תרפ"ח. בגיל 5 עלה לארץ עם הוריו, ובהיותו ילד חלה וזכה להתברך ע"י הרב קוק זצ"ל בביה"ח שערי צדק. בבגרותו יצא בעקבות הוריו לארה"ב, חזר לארץ לשאת את חברת ילדותו ושב לארה"ב שם למד את לימודיו הגבוהים עד לתואר ד"ר. שם גם נולדו שלושת ילדיו ומיד עם סיום הדוקטורט קיים את נדרו ועלה לארץ. לימים החל ללמד באוניברסיטת בר אילן והיה ממייסדי המחלקה לפסיכולוגיה עד שעמד בראשה בשלהי שנות השמונים.

בחג השבועות התשמ"א, לאחר שהיה שליח ציבור לקריאת אקדמות, מגילת רות ועשרת הדיברות שב לביתו ושם נדם לבו. בן נ"ב היה במותו. ילדיו ונכדיו מישבים את ישובי השומרון ומהם את הגבעות העוטרות אותם, ומהם הממשיכים בדרכו ומשלבים  תורה ואקדמיה.

 בצוואתו כתב – "בשנותי בישיבת הרב יצחק אלחנן התלבטתי במה להשקיע את חיי: בתורה או במתת א-להים של הקשבה ורגישות למצוקות נפש הזולת, ולבסוף החלטתי להשקיע את כוחותיי בתחום הנפש. בהיותי בא מבית חסידי האירה לי שיטתו של רוג'רס, הגישה ההומאניסטית בפסיכולוגיה, שיוצאת מנקודת הנחה של אמון רב באדם באשר הוא, כאדם, כתלמיד או כמטופל."

את פרופסור פרנקל ז"ל הכרתי רק בלימודי התואר השני במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה זכורים לי כמאבק מתמיד להוציא ציונים טובים כדי להגיע לתואר השני. הדבר היה קשה לי במיוחד עקב שירותי מילואים ארוכים והעובדה שמספר המקומות לתואר השני היה מוגבל והיה צריך להתחרות עם אחרים/ות שאינם/ן במילואים. לימודי הפסיכולוגיה אופיינו ביחידות קטנות של מידע ללא מבט אינטגרטיבי כולל. רק בלימודי התואר השני התחלתי לראות את תבנית האור של הפיסות הקטנות.

בלמודי התואר השני בשנות השבעים הציגו לנו שלוש גישות עיקריות: פרופסור יואל גולדברג לימד את הגישה הביהביוריסטית מבית מדרשו של סקינר. פרופסור חנה שביט את הגישה הפסיכודינמית מבית מדרשו של פרויד, ופרופסור פרנקל ז"ל את הגישה ההומניסטית אקסיסטנציאליסטית מבית מדרשם של רוג'רס וניל.  כל אחד כמובן חיזק את הגישה שלו בהנחות פילוסופיות ערכיות והיה ברור כי כל גישה היא בבחינת הכל או לא כלום ואין אפשרות לאינטגרציה. הבנתי אז כי יש צורך בנאמנות מוחלטת אשר תוביל לעקביות טיפולית, שאם לא כן צפויים לנו כישלונות. כל גישה הוצגה כ"דת" שלא מאפשרת סינתזה, כשם שאין אפשרות להיות חצי נוצרי וחצי יהודי. לכל גישה היה פרקטיקום נפרד והייתי צריך להיאבק קשות כדי להתקבל לפרקטיקום של פרופ' פרנקל. היינו כעשרה סטודנטים (גם פרופסור דוד צוריאל היה בקבוצה) ונפגשנו כל שבוע לערב אחד ארוך, בכל פעם בביתו של סטודנט אחר.

הפרקטיקום היה מעין עירוי דם טוטאלי (מחשבתי/רגשי וערכי). פרופסור פרנקל יצר אוירה כזו של למידה שבה השתתפו כל רכיבי האישיות שלי. הרגשתי וחוויתי אמפתיה, כניסה לנעלי הזולת, תרגלתי שיקופים ברמות עומק שונות והרשיתי לחברי הקבוצה לגעת ברבדים העמוקים ביותר באישיות שלי. הוא לא הרצה ולא נאם ממרום מעמד כלשהו; הוא היה שם אתנו בסירה, אוחז באחד המשוטים אולם יושב במקום בו כולם יכולים לראות אותו ועושה עמנו את מה שרצה ללמד. לא היה חומר תיאורטי מסודר או מחקרים, אלא מעין שלמות כוללת שאחזה בארבע הכנפות שלנו, וההתקדמות הייתה שלנו, בתוך עצמנו.

העקרון המרכזי היה החופש ללמוד תוך השענות טוטאלית על כוחותיו של הלומד. פעמים רבות תהיתי האם הוא אכן לא יודע, ולכן משאיר לי את הבחירה, או שהוא יודע בדיוק מה צריך לעשות אלא שהוא מתאפק ונותן לי את החופש לעשות וזאת מתוך אמונה בכוחותיי וביכולתי לצאת לבד מהסבך ולשייך את ההצלחה רק לעצמי – ולהתחזק ממנה. אם הייתי שואל אותו, הוא בוודאי היה עונה לי בשאלה "מה אתה חושב"? באחת הפגישות הייתי כה מתוסכל מהעדר הכוון ומהחופש הרב שניתן לאדם לפתור את בעיותיו עד שהתפרצתי ואמרתי לו: "אני מרגיש כמו חותר בסירה שלידו אדם טובע ובמקום לקפוץ למים ולהציל אותו אנחנו משקפים לו את רגשותיו וממשיכים לחתור."  זה גם מזכיר לי ספור על אדם שהולך ימים במדבר ללא מים בשארית כוחותיו הוא זוחל לגבעה עליה יושבים אנשים במעגל. באפיסת כוחות הוא זוחל אליהם ומבקש מים והם עונים לו: "מצטערים אנחנו רק קבוצת תמיכה".

מלחמת יום כפורים תפסה אותי בשיא ההתלהבות שלי מהגישה. הייתי בתחילת דרכי כהורה וכמורה וכמו ילד קטן שקיבל צעצוע יישמתי את הגישה בקיצוניותה בכל מצב. באחת מהפסקות האש הגיעו ליחידה מספר פסיכולוגים. הייתי מפקד פלוגת טנקים ובאופן טבעי הגיעו הפסיכולוגים קודם אלי ואכן זכו לקבלת פנים אוהדת יותר מאשר ביחידות אחרות. באחת השיחות האישיות שקיימתי עם ראש צוות הפסיכולוגים, ספרתי לו על מספר מקרי הלם קרב שהיו בפלוגה ועל ההתמודדויות שלי תוך כדי לחימה. הפסיכולוג העלה את האפשרות (בעדינות כמו שפסיכולוגים טיפוליים עושים) שהיותי פסיכולוג בעל גישה הומנית חשפה את חיילי לרגישות יותר גבוהה להלם קרב. האפשרות שהייתי רגיש מדי לחיילים שלי ולא קשוח כמו שצריך הייתה קשה לעיכול עבורי, והעלתה אצלי הרבה הרהורים. כתבתי מהחזית לפרופ' פרנקל וביטאתי את החשש שהגישה ההומנית "שלו" מזיקה בעת מלחמות והיא לא ישימה למסגרות כמו צבא. כדרכו בקודש, נמנע פרופ' פרנקל מלענות, ושלח אותי לחפש בעצמי את התשובה. אני מביא להלן את המכתב ככתבו וכלשונו ונדמה לי שזהו הפרסום הראשון שלו.

ב"ה יום א' לסדר "והנה אנוכי עמך

ושמרתיך בכל אשר תלך"

לשלמה רוב שלומות

מצד אחד הפתעה גמורה וכשם שהייתה גמורה כך הייתה נעימה. מאידך לא הופתעתי וזאת משום שכנראה יש בכל זאת טלפתיה!! ביום חמישי שעבר תפשתי את עצמי פתאום חושב עליך והוגה בך. זכרתי שאתה בעל תפקיד גבוה בשריון ומאחר והיו לי הרבה פגישות עם שריונאים בבה"ד 8 בחודש האחרון, חשבתי עליך; איפה אתה? היכן הנך נמצא? ועיקר; איך הולך לך?

וראה זה פלא מכתבך הגיע בעוד מחשבותיי "חמות".

עקב עבודתי כפסיכולוג, בוינגייט ושבוע לפני כן באשקלון, מקום שם פגשנו רק בשריונאים, חשבתי הרבה על כל המערך הנפשי ששמו "לוחמה"; על כל אותה מסגרת שמכונה "מילוי תפקיד"; על כל אותה מערכה הנקראת "נכונות להקרבה". ושאלתי את עצמי – כאשר ראיתי כל אותם שלא עמדו במשימות, איך? מהם הקריטריונים? במה זה תלוי? מאין הכוח? מהיכן שואבים אותם גבורה אשר בהיותה מהולה בפחד, הינה עוד יותר עילאית?

היו לי לבטים הגובלים ביסורים כאשר שאלתי את עצמי בדרך לאשקלון ולוינגייט אם דרכי, דרך הבנתו וקבלתו הרגשית תעמוד לי? האם אינני זקוק לכלים אחרים? יותר ישירים? יותר מידיים? יותר מניפולטיביים? התברר לשמחתי ולאושרי הרב שיכולתי להשתמש בכלים שלי ולהצליח. צללתי עם החיילים דרך הרגשות הנוקבים ביותר למעמקי הנפש ולתהום הנשמה, דרך שבעים ושבעה מדורי יסורים, ונתקיים בהם 'שבע ייפול וקם'!

אבל כאן נכנסות שאלותיך שלך שלמה; וכאן – אינני יודע! פשוט אינני יודע! עד כמה שזה יאכזב אותך ואותי.

אך עוד לפני זה גרמת לי שמחה רבה בעצם הכתיבה אלי, בעצם העובדה שבשעת הדחק הרשית לי להיות כתובת עבורך.

אתה מעלה את הנקודה "יעילות צבאית". נקודה זו היא אולי מכרעת בהיות היעילות מתבטאת במונח של זמן, ומימד זה הלא הוא קריטי. הן מבחינה צבאית, והן, נראה לי, מבחינת הזמן הנדרש לעיבוד הרגש המסוים (כל ההדגשים לעיל ולהלן הם במקור ש.ק.). משום מה מרגע שהגיע מכתבך, עולה בעיני, בעקשנות, התמונה של כירורג הנתקל תוך כדי טיול בפצוע קשה הזקוק לניתוח והוא מוציא מכיסו את אולרו (הבלתי סטרילי) או שובר בקבוק על המקום ובחודו הוא מנתח. העיקר –שינשום! עכשיו! הרגע! לפני נזק במוח. והזיהום? לכך נדאג אח"כ אם וכאשר נגיע לכך. אז ב"ה יש אנטיביוטיקה. אם בטנק הייתה לי שעה הייתי מושיב את הצוות (אם קיים סיכוי שלא יירדמו מיד בישיבה) ומעלה את נושאי הפחד. אך חוששני שזה כמעט מגוחך באותן נסיבות.

מאידך, כל הנסיון שלי בטיפול קשור (כבול?) במצבים בהם העיבוד, by definition  מתאפשר על ידי פרק זמן ולו קצר, אך לא תחת לחץ, ובוודאי שלא תחת לחץ של פאניקה לחיים או למוות. יש מקורות: "דבר אל בני ישראל וייסעו"! עכשיו לא זמן תפילה ולא שעת שירה – אלא קודם המעשה. לך כמפקד יש קלף חזק מאוד: אפילו בשעת האימה הגדולה ביותר יודע החייל כי מצפונו דוחף אותו קדימה, אפילו קדימה לעומת המוות. ואולי הוא מצפה ממך כמפקדו – כמפעיל התותח של מצפונו – להרעים בקולך: "ויסעו"!! ואז אם נשארים בחיים ניתן לנצל שעת הפוגה ולנסות לעבד את הרגשות שהיו. אז אולי ניתן לכנס את החברה ולהתחלק עמם בקונפליקט שלך, בבחינת, אני מצטער שהייתי נאלץ לבעוט באחוריך באותו רגע קריטי עבורך ועבורנו ועבור חבריך הזקוקים לקנים נוספים. אולי נשוחח מעט על כך (נשמע מתאים לאחד החדרים במחלקה לפסיכולוגיה ולא תחת רשת ההסוואה, הא?).

הפתרון לא פשוט כי הרי אתה ואני יודעים שניתן לדחוף קדימה אם על ידי בעיטה, ציונות, איום במשפט, בושה ועוד – אך האם זה מבטיח תפקוד יעיל ברגע הקריטי? נדמה לי שאולי הייתי "מסתכן" וברגע הקריטי הייתי לוחש באזניו של "הירא ורך הלבב" (בשאלה מספר 3 במכתבך) "אני מוכן להחליף אותך בחייל אחר אם אתה אומר לי שזאת בקשתך!" הייתי סומך לחיוב ולשלילה – על הכוחות של 1) מצפון, 2) חינוך, 3) לחץ קבוצתי, 4) בושה בפניך כמפקד, 5) בושה בפני חבריו באשר להחלטתו – ואם בכל אלה לא סגי נראה לי שניתן לוותר עליו.

מהו "הסוד" או "הקסם" שבהבנת רגשותיו של השני? נראה לי שאנו סומכים על תהליך – שאותו אנו מפעילים – שבמהלכו האדם יוכל לקבל את עצמו עם רגשותיו השליליים, למרות וחרף רגשות אלו, וכתוצאה מתהליך זה לעשות שלום במרומיו של עצמו. אבל האם יתכן כי התהליך הזה שהולך ומתפתח ומגיע לעיצומו תוך כדי זחילה – יוכל להצטמצם ברגע קריטי אחד? מסופקני.

יש בדבריך שלמה נימה האומרת – קובלת: אם אין הפסיכולוגיה (של הרגשות) יכולה לעמוד לי ברגע הקריטי – איזו מין פסיכולוגיה זו? שוב מסופקני. ברגעים מכריעים הגוף מגייס כוחות בהתאם למערך הניצב למולו: מול סכנת חיים פתאומית – אדרנלין. מול שכול – שיתוק המוליך לסערה המוליך לחשבון נפש ואף לשינוי בהתנהגות. הוי אומר: חוליות של שרשרת קוגניטיבית – ריגושית –תיפקודית. מול מצוקה – אמונה, הכרה קוגניטיבית לעתים באפסותו של האדם.

יש לי הרגשה מוזרה שאו שלא התכוונת בכלל לקבל תשובות לשאלותיך, או שלא בצורה כזו (שאולי משקפת את צרכי אני) או – וכך נדמה לי – שמשהו אחר בעצם מעיק עליך. איך שלא יהיה אתה מעורר שאלות שלא חשבתי עליהן כלל ושאני שמח שנתת לי את האפשרות להתחיל להגות בהן. אם הן עדיין אקטואליות אשמח להמשיך ולגלגל העניין.

היה ברוב טוב חזור ברוב טוב ושנישאר בשלום איש בנוהו ברוב טוב ובשלום

ד"ש חמה וברכות רבות

יעקב

אני נוטה לחשוב שברוב המקרים פרופסור פרנקל התלבט מה צריך לעשות ונתן לנו את החופש להחליט מתוך בטחון שהקרין שנחליט נכון. אני זוכר שבפרקטיקום הוא לימד קורס לתואר ראשון בתורת המבחנים והתלבט אתנו האם אינו סוטה מ"דת ההומניזם". באמצע הפרקטיקום הוא שהה שלושה ימים בסדנא עם עמיתיו למקצוע וחזר מאוד לא בטוח בעצמו. הוא לא פירט את התלבטויותיו אולם זרק משפט מעין "הייתי צריך להעמיד לעצמי במבחן את העקרונות שלי ואיני בטוח שהצלחתי".

כמו בכל "דת" יש פער בין האידיאות לבין המעשים. בזה אחר זה הועמדו העקרונות של ההומניזם הפסיכולוגי דתי שלמדתי מפרופסור פרנקל ז"ל מול המציאות בתחומי החיים השונים (הורות, זוגיות, הוראה, מחקר, צבא). בהרבה מקרים, ולא רק במלחמות, הייתה יד המציאות חזקה יותר. ראיתי עד כמה הגישה מוגבלת ואידיאלית מדי וחייבה השתנות בו זמנית של העולם מסביב. כך למשל, גיליתי די מוקדם כי אם רק אני נוקט בגישה ההומנית ומחנך את ילדי לחופש רב ועצמאות אני לא מכין אותם לחיים מסביב ובדיעבד גורם להם ליותר סבל. כך יצא שסיימתי את לימודי עם ארבע תיאוריות בהתפתחות הילד. לאחר שנולד הילד הראשון הסתבר כי נשארתי עם שלוש תיאוריות. בילד השני נשארתי עם שתי תיאוריות. הבנתי את העיקרון ולא נזקקתי לחכות לששה ילדים כדי לאבד את כל התיאוריות.

במבט לאחור נראה לי כי פרופסור פרנקל השפיע רבות על חיבורים טובים בין זהותי הדתית לזהותי המקצועית. כיום אני יודע (באמצעות בנו יחזקאל פרנקל יבל"א*) כי היה לו קשר נפשי חזק עם מורו ורבו הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל והוא אף הזכיר אותו במכתביו ובצוואתו מספר פעמים. איני זוכר שסיפר על הקשר הזה אולם הוא רמז עליו ובעקבותיו נחשפתי אף אני לכתביו הנהדרים של הרב.

ספריו ומאמריו של פרופסור פרנקל (בעיקר ב'מעיין מתגבר ושמו אדם') נושאים בתוכם מעין שירה. חשוב לזכור שהקפידו ללמד אותנו כתיבה מדעית יבשה ומרוחקת (לא בגוף ראשון) והיינו אמורים  להתרחק ממושאי המחקר. במובן זה הכתיבה של פרופסור פרנקל ז"ל הייתה משב רוח מרענן והגישה הטיפולית הפכה לתמרור לדרך הפוכה בדיוק. הייתי במבוכה, נסער ונבוך בין החופש לבין הגבולות, בין היצירה והאמנות לבין מחקר וכתיבה מדעית הדורשים מוח קר.

פרופסור פרנקל ז"ל היה תלמיד חכם גדול ובקי במקורות ושימש כדגם לשילוב בין יהדות ופסיכולוגיה. למדתי ממנו שפסיכולוגיה טובה אינה רק מין, הדוניזם ותסביכי אדיפוס ואלקטרה מצד אחד וגם לא חיית מעבדה הרצה במבוכים מצד שני: ביניהם יש גישה שבה האדם הוא המרכז והחיפוש שלו אחר אמת קיומית הוא הדבר העיקרי. חויתי מתח רב בין הגישה האדוקה מדעית המחייבת חלוקת האדם לרכיבים, כמו מנוע, לבין תפיסתו כשלם, כישות כוללת ורוחנית המהווה את צלם אלוקים. הדת נתפסה כסד צר של הלכות עם מגבלות עצומות לחופש וליצירה בעוד שהפסיכולוגיה הטיפה לחופש ולהעמדת האדם במרכז. איך משלבים בין האדם במרכז לבין האמונה הדתית בה מקור הטוב והרע הוא הקב"ה?

באופן טבעי נשארתי עם האידיאות ההומניסטיות-דתיות-ציוניות תוך מאבק מתמיד יומיומי לממש אותן. האידיאות של ההומניזם התמזגו בתוך האידיאות הדתיות-ציוניות ובמעשה היומיומי הפכה הפסיכולוגיה המעשית לחכמת הגויים המשתלבת ומשרתת ונכנסת לאהלה של תורה ומגביהה אותה לקומות יותר גבוהות.

הרב סולובייצ'יק זצ"ל בספרו "ימי זיכרון" (1989) מבחין בין חכמת הראש לחכמת הלב. חכמת הראש היא האינטלקטואלית השכלית וחכמת הלב היא החכמה הרגשית, האינטואיטיבית והנפשית. החכמה שבראש יוצרת את התרבות, המדע והטכנולוגיה ומביאה את האנושות לשיאים של שליטה על הטבע. חכמת הלב עוסקת בחיי הרגש, בהבחנה בין הטוב והרע ובהסרת הרוע מהעולם. אדם חכם לב שוקד על מידות החסד האהבה והרחמים. תכלית האדם אינו רק בהישגו האינטלקטואלי אלא בעיקר בהישגו המוסרי מכוח החכמה שבלב. שתי החכמות חייבות להשתלב לשלם אחד ולאחד בתוכן ניגודים שונים. חכמת הראש פונה בעיקר לעניינים מעשיים שימושיים תועלתיים. ברגע שמסתיים השימוש והתועלת מתפטרים מהאדם כחפץ ללא נקיפת מצפון. עקב כך יש בחכמת הראש יסוד של נוודות רוחנית, ללא שורשים וללא מולדת. לעומתה חכמת הלב היא בעלת בית ושורשים עמוקים. יסודה ברגש אסירות תודה ונאמנות. חכמת הראש נקנית בניסיון מצטבר ולמידה והיא אופיינית למבוגרים ואילו חכמת הלב נמצאת בשפע אצל ילדים. היהדות וההלכה מעריכים מאוד את החכמה שבראש מפני שלימוד התורה שבכתב ושבעל פה מבוסס על חכמת הראש. אולם אין חכמת הראש מספיקה  אלא "אין צלם אלוקים שורה באדם אלא אם כן חברו בו יחד חכמת הראש וחכמת הלב" (שם עמוד 114).

פרופסור פרנקל נאבק לשלב בין שתי החכמות אשר אי אפשר להתקיים מבלעדי שתיהן. הוא נאבק בדרך להיות תמים ומותו ללא עת קטע את התנועה הזו.

אולם כבר בגיל הצעיר יחסית בו הלך מאיתנו הצליח להגיע למקום גבוה באידיאל הקדוש: תלמיד חכם התמים עם אלוהיו. ביהדות יש למושג "תם או "תמים" שני פרושים: האחד קשור בפשטות ובתום והשני קשור בשלמות ('תמים תהיה עם ה' אלוקיך', דברים יח יג). שלמות זו מתחברת עם השלב האחרון של אריקסון "תמות האני לעומת ייאוש" שבה תמות מתייחסת לאינטגרציה ושלמות המושגת בזהות בשלב האחרון. אריקסון לא יצק תכנים לתמות אלא קבע אותה כמבנה פסיכולוגי. פרופסור פרנקל ז"ל יצק לתוך התמות והתמימות את החיבור המורכב בין תפיסת עולם יהודית לבין עולם פסיכולוגי מורכב: בין חכמת השכל לחכמת הלב.

עד היום ישנם רגעים בהם אני חש את פרופסור פרנקל ז"ל עומד מעבר לכתפיי ומסתכל על עבודתי הפסיכולוגית, בעיקר במצבי קונפליקט. אני מסובב את ראשי אליו ושואל "איך הייתי?" הוא מחייך, פניו הטובות קורנות, לפתע הוא מרצין ואומר: "מה אתה חושב?" בלית בררה אני פונה אל העצמי שלי, שהוא רק אני בלבד, ללא הורים ומורים חשובים. שם בליבה שלי אני מוצא את התשובה ומשם אני מוצא את הביקורות ו/או את המחמאות, ואני מרגיש שזה שלי בלבד, ורק שלי. ולאחר שסיימתי אני שוב מסובב את ראשי אליו ואומר "תודה לך פרופסור פרנקל על שלא עזרת, ובכך אמרת לי כי אתה סומך עלי ובטוח שאוציא את המסקנות מעצמי לעצמי באוירה של בטחון שאהוביי ומוריי משרים עלי מסביב."

אני נפרד ממך רבי אלופי ומיודעי הרבה שנים לאחר שהלכת ממני. יש לך במה להתגאות, הן במשפחתך ההולכת בדרכיך והן בתלמידיך. כמורה ומחנך השארת בנו את חותמך. אנחנו מזכירים אותך רבות וממלאים מצברים עם רעיונותיך והשראתך שלא נמוגו. אני בטוח שאתה ממשיך בהתמדה להמליץ עלינו לפני בורא עולם באותם עקרונות ודרכים שלימדת אותנו ושנחצבו מכסאו של אב הרחמים והסליחות.

*עמיתי לשעבר במכללת 'אורות ישראל', כיום מנכ"ל 'מכון קורות' לתיעוד וכתיבת ביוגרפיה משפחתית.