עצות לשר החינוך הנכנס

״עזבו אותנו מרפורמות;

צריך שינוי״

מחשבות, רעיונות, המלצות, חוות-דעת על מערכת החינוך עבור שר/ת החינוך הנכנס/ת

בעריכת

אורן יהי שלום, מנכ"ל "חינוך ישראלי"
ד"ר אברהם פרנק
חלק ראשון של האסופה, אפריל 2015

תוכן העניינים

ד״ר אלון גן, קווי יסוד ליצירת פדגוגיה ריבונית בבית הספר                        3

פרופ< שלמה קניאל, מיון הוגן לאקדמיה                                                       5

ד״ר אברהם פרנק, אותם הדברים אבל לאט                                                  7

אדר כהן, כיצד ניאבק בגזענות                                                                       9

ד"ר צבי צמרת, 10 עצות לשר הנכנס                                                             11

פרופ< ניר אוריון, עזבו אותנו מרפורמות; צריך שינוי                                    13

ד"ר יוסף יעלי, חזון בית הספר של 2020                                                        15

ד"ר אריאל היימן, חמש עצות לשר החינוך הבא                                           17


קווי יסוד ליצירת פדגוגיה ריבונית בבית הספר

ד״ר אלון גן

למן המחצית השנייה של המאה העשרים הולכת וגוברת אי-הנחת ממערכת החינוך ומחוסר יכולתה להתאים את עצמה לשינויים ברוח התקופה. אנשי חינוך והוראה מדברים כבר יותר מחמישים שנה על קריסת מודל בית הספר ה״חרושתי״. מודל זה עיצב את בית הספר, בהתאם לרוח הזמן של העידן התעשייתי, כפס ייצור שמפיק תוצרים הקרויים ״תלמידים עם תעודת בגרות״. מאמר זה מזמין את אנשי החינוך ליצירת שיח חינוכי חדש החותר ליצור אדם וחברה המבקשים לקחת גורלם בידם ולהיות מחוקקי חוקי עצמם.

מקורבן לריבון: חינוך לאוריינות ריבונית

אוריינות ריבונית תבקש לצייד את החניך במכלול הכישורים והמיומנויות – במישור הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי והתרבותי – שהאדם נדרש לאמץ כדי להיות מחוקק חוקי עצמו ואדון לגורלו וכדי להיות מעורב בעיצוב חיי החברה שבה הוא חי. אנו מכשירים תלמידים בתחומי האנגלית, הפיזיקה, המחשבים ועוד, אך ממעטים להכשיר תלמידים לדעת לקבל אחריות ריבונית על חייהם ועל חיי הסובב אותם. אוריינות ריבונית פירושה לחנך את התלמיד לקבל אחריות על חייו. כיצד אדם יכול וצריך לנתב את חייו לא כאובייקט סביל אלא כאדם פעיל היוצר את עצמו מעצמו. אוריינות ריבונית מבקשת להרחיב את מקומו של החניך בעיצוב תהליך הלמידה ובקבלת האחריות על התכנים, על התהליכים ועל התוצרים של הדיאלוג החינוכי בבית הספר.

בית הספר והכיתה כמיקרו-קוסמוס להטמעת תרבות ריבונית

על המבקשים להנכיח שיח ריבוני בבית הספר לפעול ליצירת אקלים בית ספרי שבו מנגנוני היסוד של התרבות הריבונית הדמוקרטית וערכי היסוד של השקפת העולם ההומניסטית אינם רק בגדר מקצוע הנלמד בשעה מוגדרת אלא הם מציאות חיה ונושמת, הנוכחת במהותו ובאופיו של בית הספר: בשיעורים, בהפסקות, ביציאה אל מעבר לכותלי הכיתה, במעורבות בית הספר בקהילה הסובבת אותו ובמכלול הפעילויות הבית ספריות האחרות. יש ליצור מנגנוני תרגול בהם החניך יהיה מוכרח להיחשף למכלול נרחב של מפגשים דיאלוגיים ולהתמודדות עם מושגי היסוד הריבוניים: חופש, בחירה, אחריות, תיקון עצמי ותיקון החברה. גישה זו תרצה לצבוע את האמצעים בצבעי המטרה, משמע – לא רק לדבר ריבונות אלא גם, ובעיקר, לעשות ריבונות. מדובר בהשקפה חינוכית הגורסת כי בית הספר צריך לשמש אתר פעולה חיוני בחניכה לחיים דמוקרטיים מלאים, שבו החניך נדרש לתרגל כל הזמן את רכיבי היסוד של התרבות הריבונית-דמוקרטית-הומניסטית ואף להתנסות בהם.

משיח זכויות (מה מגיע לי) לשיח חובות (מה אני מטיל על עצמי לעשות)

בבסיס שיח הזכויות עומד עיקרון צודק ומהותי המגדיר את זכויותיו של כל ילד ותלמיד. אך כאשר זכויות הילד מתורגמות רק לשאלה ״מה מגיע לי?״, לתרבות של תביעת זכויות בלא חובות, השיח החינוכי משמיט מתחתיו את רכיב האחריות והבחירה. כל מי שמכיר את המתרחש בשנים האחרונות בבתי הספר, לא יכול שלא לחוש בתהליך מסוכן שבו ההורים והתלמידים הפכו את בית הספר למעין ספק שירות הנתון ללא הרף כמעט לתביעות מצד ״לקוחות לא מרוצים״. ריבוי מקרי הקובלנה הללו מסמן היפוך הדרגתי באיזון הנדרש בין חובות לזכויות.

התרגום הוולגרי של שיח הזכויות לשיח ה״מגיע לי״ ולשיח התביעות והטלת האשמה על ה״אחר״ (המורה, המנהל, בית הספר, המערכת וכדומה) ויתר על אחת מאבני היסוד של השיח הריבוני – הקשר בין בחירה לבין המחויבות והאחריות שאני מטיל על עצמי למען מימוש בחירתי. השאיפה להדק את הזיקה בין זכויות לחובות, בין מה שמגיע לי לבין מה שאני מחויב לעשות, היא משימה הכרחית לכל המבקשים להמיר את השיח הקורבני בשיח ריבוני במערכת החינוך.

הבה נחזיר לשיח החינוכי את מושג האחריות והבחירה!

בואו ונהפוך את בתי החינוך שלנו לחממה המטפחת את מלאכת תיקון האדם, תיקון החברה ותיקון העולם של המבקשים להיות אדונים לגורלם! הניחו לחניכים להיות מעצבים ולא מעוצבים, פועלים ולא נפעלים, מממשי מותר האדם ולא מקרבני עצמם לדעת!

ד״ר אלון גן – מכללת סמינר הקיבוצים

ספרו: ״קורבנותם-אומנותם: משיח קורבני לשיח ריבוני״ עוסק בשאלת הנכחת השיח הריבוני כאלטרנטיבה לשיח הקורבני כשיח מכונן זהות.

מיון הוגן לאקדמיה

במקום בגרות ופסיכומטרי הקיימים כיום

פרופ' שלמה קניאל[1]

מטרת המסמך

להציג מודל הוגן למיון סטודנטים לאקדמיה (אוניברסיטאות ומכללות).

רציונל

  1. המבחן הפסיכומטרי ומבחני הבגרות אינם מנבאים טובים להשכלה האקדמית )ולכן אינם הוגנים ואינם יעילים(. זאת משום שההצלחה באקדמיה תלויה בכשרים שונים, שחלקם מאפיינים מבט מערכתי וחלקם שייכים לתחומי-ידע ספציפיים )ריבוי אינטליגנציות ומומחיות שונה(; וכן, הבגרות והפסיכומטרי אינם לוקחים בחשבון את מידת המאמץ, הנחישות וההתמדה של המועמד.
  2. המנבא הטוב ביותר להצלחה באקדמיה הוא מידת ההצלחה בקורסים של שנה ראשונה בתחום שבו רוצה הסטודנט ללמוד. לכן צריך להישען על מיון באמצעות קורסים של טרום שנת הלימודים הראשונה.
  3. מערכת ממיינת פירושה ביצוע משימות שלאור הציון שנקבע להן ניתן להציב גבול תחתון, שממנו ומטה המועמד אינו מתאים ללימודים; נתונים מעל הגבול התחתון מאפשרים לקבל את הגבוהים ביותר לפי מכסת המקומות הקיימת במסלול. כיון שאין מערכת מיון מושלמת, יש לבחור את הטובה ביותר במובן זה שיש בה איזון בין הערכים הבאים:
  • מתן סיכוי לכל מועמד להיכנס ללימודים גבוהים עם תלות מועטת בלימודיו הקודמים.
  • מתן מידע למועמד על מידת התאמתו ללמוד באקדמיה במסלול שבחר, כדי שלא ישקיע מאמץ לשווא.
  • יצירת אפשרות ללימודים באקדמיה מבלי שהעלות כולה תיפול על משלם המיסים.

תנאי הקבלה ודרכי המיון לאקדמיה

הכניסה לאקדמיה תותנה בשני מרכיבים אלה:

  1. כדי להבטיח דחף מתמשך ומניע חזק ללמידה בכיתות החטיבה העליונה של בית הספר, תונהג תעודת סיום שאלה יהיו עקרונותיה:
  • בחינות חובה ארציות בעברית ובאנגלית )של עובר/לא עובר עם אופציה לחזור עליה אם נכשלת(, בשל היותן ״כלי עבודה״ לכל תהליך של למידה;
  • בחינת רשות ארצית במתמטיקה;
  • תעודות הערכה בית ספריות לכל אחת משנות הלימודים י', י״א ו-י״ב, שהעקרונות המשותפים בהן יקבעו על ידי משרד החינוך, ואילו תוכניות הלימודים ודרכי ההערכה יפותחו בבתי הספר.
  • בתוכנית הלימודים של כל אחת משנות הלימוד י-י״ב ייכללו לפחות קורס אחד בלמידת-חקר וקורס אחד מקוון.
  1. מידת ההצלחה תיבחן בחמישה קורסים אקדמאיים (כל קורס 2 שעות סמסטריאליות):
  • שני קורסים משותפים לכל פקולטה כמו שיטות מחקר ואוריינות מדעית.
  • שני קורסים בתחום התוכן של המחלקה (קורסי מבוא).
  • קורס נוסף בנושא מוגדר בתחום התוכן של המחלקה (כך שיהיו בסך הכול חמישה קורסים כל אחד = 10 שעות סימסטריאליות).
  • הקורסים יילמדו ללא קשר לשנה האקדמית, במחזוריות של חודשיים.

ביצוע המיון בפועל

כל מכללה/אוניברסיטה וכל פקולטה לעצמה, בהתאם לצרכים, לדרישות ולציפיות של המוסד האקדמי על מחלקותיו.

מי יממן?

  • צריך לחשב את עלות קורסי הקבלה כולל השכר למרצים והתשתיות, ולחלק את ההוצאות בין המדינה לבין הסטודנט עם מלגות והקלות בהתאם למקובל במוסדות האקדמיים.
  • תיבדק האפשרות לשימוש מלא או חלקי בלמידה מקוונת. למידה כזאת יכולה להוזיל באופן משמעותי את התהליך ולהקל עליו.

יתרונות ההצעה

  • יתרונות לציבור הרחב
  • מי שיתקבל יבוא מצויד כבר בחמישה קורסים ויוכל להרוויח סמסטר. מי שלא יתקבל למחלקה יתכן ויתקבל למסלול אחר בפקולטה ואז יהיה מצויד בשני קורסים;
  • התהליך הוא פתוח ושוויוני, וטומן בחובו סיכוי לצמצום פערים חברתי;
  • התהליך יותר ערכי;
  • מאפשר למועמד לבחון האם התחום המסוים אכן מתאים לו;
  • מאפשר לבעלי רצון חזק להגדיל את סיכויי הצלחתם.
  • יתרונות לאקדמיה ולבתי-הספר
  • האקדמיה והתיכון ישתחררו מהתלות ביניהם במידה רבה – שכן, תעודת הסיום התיכונית תהיה רף כניסה נמוך – וכל מסגרת, התיכון והאקדמיה, תוכל להגדיר את מטרותיה באופן עצמאי.
  • השינוי בתנאי הקבלה לאקדמיה ובמבנה תעודת הסיום התיכונית יאפשר לבית הספר אוטונומיה רחבה בכדי לחזק את היסודות הערכיים בתהליך החינוכי ולהעמיק את חווית המשמעות שבלמידה בקרב התלמידים והמורים. בתי הספר יוכלו להתמקד בחינוך לשמו ולא במיון תלמידים כשלב מכין לאוניברסיטאות.

פרופ׳ שלמה קניאל – אוניברסיטת בר-אילן

 

אותם הדברים אבל לאט

ד״ר אברהם פרנק

שמונה דברים מהותיים עומדים בפני משרד החינוך:

  1. מועצה לאומית לחינוך. להשלים את חוק המועצה הלאומית לחינוך, ולהעבירו בכנסת בתמיכת ראש הממשלה. תכליתו של חוק זה היא לנתק במידה ניכרת את החינוך מהפוליטיקה ומשרי חינוך מתחלפים חדשות לבקרים. המלצות המועצה תהיינה מחייבות את הגורמים הפוליטיים.
  2. אוטונומיה. הכיוון הכללי של תהליך השינוי בחינוך צריך להיות – אוטונומיה פדגוגית ותקציבית לבתי הספר. על הריבון (משרד החינוך), להפחית את התערבותו בנעשה בבתי הספר, ובעיקר להפחית את בחינות הסטנדרט, אשר ״מיישרות״ את כל המערכת בהתאם לרף אחיד. התקציבים הדיפרנציאליים צריכים לעבור שקליים ושקופים ישירות לבית הספר.
  3. רפורמה בבגרויות. יש להוביל מהלך מהותי של הפחתת בחינות הבגרות הארציות לשלוש: עברית, אנגלית ומתמטיקה-רשות. כל שאר ההערכות הלימודיות-חברתיות יינתנו על-ידי בית הספר בנושאים שתקבע המדינה. ״תעודת הסיום״ הזאת, להשלמת הלימודים התיכוניים בסוף י״ב – ולא ״תעודת בגרות״, ששמה טועה ומטעה – תהיה שווה לכל נפש, ותשמש את הבוגרים לכניסה לאקדמיה. המהלך דורש את גיבויו הברור מאד של ראש הממשלה. רפורמה זו היא בסיס להתקדמות המערכת למקום חדש ונכון.
  4. למידה משמעותית. יש להמשיך באופן נחוש את המהלך שיעביר את כלל בתי הספר ללמידה משמעותית. למידה משמעותית אומרת, שהמורים קובעים (במידה עיקרית) את מה שילמדו, והתלמידים מעורבים היטב בהחלטות על מה שילמדו; הלמידה שלהם – פעילה ואחראית; והם ירכשו כישורי חשיבה גבוהים, ״כישורי המאה ה-21״, ערכים אנושיים והכשרה תעסוקתית כהכנה לשוק העבודה המורכב.
  5. תכנית חומש. לצורך הטמעת הלמידה המשמעותית – צוואר הבקבוק של השינוי – יש להגדיר תוכנית חומש עד 2020, שתחולק לקטעי-משנה. אלה יעבירו בהדרגה את בית הספר מלמידה מסורתית – למשמעותית. המעבר הזה הוא מורכב, ואמחיש את המורכבות באמצעות דוגמא: מחקר ישראלי חדש מצא, שמורים בבית ספר יסודי שואלים בשיעור אחד 84 שאלות, כלומר שאלה בכל חצי דקה. כל בר- דעת מבין שמדובר בהליך חסר משמעות, שאינו מלמד כמעט דבר. אולם המעבר לדיון כיתתי המתנהל על בסיס ״מעט שאלות טובות״ מחייב הכשרה מעמיקה ושינוי שאינו יכול להתרחש בזמן קצר. מורים רבים יצטרכו לשנות את דפוסי ההוראה שהורגלו אליהם במשך שנים, וחלקם שלא יוכלו לבצע את השינוי יצטרכו הכוון תעסוקתי ופרישה מן המערכת.
  6. חקיקה. השינויים הגדולים שצריכה מערכת החינוך הנוכחית לעבור, מחייבים תמיכה גורפת של הממשלה, שבמסגרתה פועל שר החינוך, ותמיכה אישית של ראש הממשלה. מדינות מערביות רבות כבר ביצעו חקיקה כללית, המעגנת את השינויים בחינוך במסגרת מחייבת שאין לשנותה, שבלעדיה החינוך הוא עלה נידף ברוח של כל שר/ה מתחלף/ת.
  7. פחות תלמידים בכיתה. הדרכים להשיג זאת הן: בינוי של כיתות נוספות (יקר, איטי ולא תמיד אפשרי), הכנסת שני מורים לכיתה – בשתי האופציות הללו נדרשת תוספת מורות/מורים – או למידה מקוונת הנעשית חלקית בבית, ומאפשרת לצמצם את מספר התלמידים הנוכחים בכיתה בו-זמנית.
  8. שוויון הזדמנויות בחינוך. שוויון כזה יושג בעיקר אם נפסיק למדוד שווה את הבלתי-שווים, נהפוך את תעודת הסיום לזמינה לכל (ס׳ 3), נאפשר לבתי הספר ללמד בהתאם לצרכים ולנטיות של הקהילה במסגרת מעבר ללמידה משמעותית (ס׳ 2, 5-4) ונעניק, תחילה לפריפריה, תנאים דרושים בכדי לצמצם את מספר התלמידים בכיתה (ס׳ 7). (ר׳ לעניין זה גם את מאמרו של שלמה קניאל).

שמונה הסעיפים הללו הם כבדי-משקל, גם תקציבית, אבל משקלם פוחת כאשר מכניסים אותם למסגרת ארוכת טווח של תוכנית חומש, המאפשרת את ביצועם המודרג ואת ההסתגלות של כל בעלי העניין לעידן החדש.

מה עוד עלינו לעשות על מנת להיאבק
בעמדות קיצוניות וגזעניות במערכת החינוך?

אדר כהן

אני כותב את הדברים להלן (יולי 2014) מתוך תחושה קשה, המקננת בי כבר זמן רב, כי איננו עושים די בנושא אקוטי לחיינו בארץ הזו. אירועים חמורים שהתרחשו בארץ בשנים החולפות (וחלקם ממש בשבועות האחרונים), כמו גם נתונים ומחקרים ארוכי טווח משקפים וחושפים בפנינו שוב ושוב עובדות מדאיגות על היקף העמדות הקיצוניות והגזעניות בחברה שלנו. אני מתכוון לשלל התופעות שהאירועים והנתונים משקפים :החשש מהאחר / שנאת האחר / הרתיעה מהאחר / דעות קדומות ועמדות לא- דמוקרטיות הנובעות מכל אלו. הביטויים הקשים ביותר שנתקלנו בהם לאחרונה קשורים ליחסים בין יהודים לערבים, אך ברור כי זה ביטוי לתופעה רחבה יותר של שנאת וחשש מ״האחר באשר הוא אחר״ (חרדים, עולים מאתיופיה, הומוסקסואלים, פליטים, מהגרי עבודה וכד׳). תופעות אלו עלו גם במחקרים שבדקו את החברה הישראלית בכללותה (עולם המבוגרים) , וגם במחקרים על עמדות בני נוער. לכל זאת הצטרפו שורה ארוכה של אירועים קשים שהחברה הישראלית חוותה בשנים האחרונות, בהם מעשי אלימות, התגרות, אמירות בוטות והשחתת רכוש, שכולם שויכו למניעים גזעניים המכונים גם ״פשעי שנאה״ (Hate Crimes) . בחודש האחרון היינו עדים לכמה אירועים נוספים כאלה, שהחמור והמזעזע בהם הוא הרצח של הנער מוחמד אבו-חדיר ממזרח ירושלים.

ס

עיקרי דבריו של המסמך השלם[2]

  1. תופעות הגזענות והקיצוניות מתגברות בחברה כולה ובקרב התלמידים בכל המגזרים והאזורים, והמורים חסרי אונים וחסרי כלים פדגוגיים להתמודדות עם מצבים אלו. מדובר בתופעה מערכתית כוללת, הדורשת טיפול מערכתי כולל.
  2. הטיפול הממוקד בתופעות הגזענות והקיצוניות בקרב תלמידים היה עד היום נקודתי או בשוליים של המערכת. הנמנעים העיקריים של מערכת החינוך צריכים להיות המורים, אותם יש להכשיר לתת מענה לסוגיה.
  3. טיפול בקיצוניות וגזענות הוא נגזרת של תפיסת ״האחר הוא אני״, אך לא חופף אליו ואינו נובע ממנו בהכרח באופן טבעי.

האתגרים המרכזיים, הנגזרים מההתנסות בתחום בשנים האחרונות :

  1. יש הרבה מחקרים אך מעט תרגום שלהם לכלים פדגוגיים המתאימים להתפתחות המקצועית של מורים.
  2. אנשי חינוך טועים לחשוב שעיסוק חינוכי בסובלנות (״הפן החיובי״) שקול לעיסוק חינוכי במניעת קיצוניות וגזענות )״הפן השלילי״).
  3. מתן מענה חינוכי לתלמידים ומענה פדגוגי למורים צריך לכלול שילוב בין הפן הקוגניטיבי, החווייתי והרגשי ומותנה בפירוק התנגדויות לעצם העיסוק בנושא.
  4. יצירת מענה מערכתי בכל בית הספר, שלא יותיר את המורה או המחנך כ״בודד במערכה״, אלא יצור מסגרת ארגונית בהשתתפות בעלי תפקידים שונים.

ההצעות האופרטיביות העיקריות :

  1. הכללה ברורה של תכנית מערכתית בנושא ״התמודדות עם עמדות קיצוניות וגזעניות״ בתכנית העבודה ובתכנית התקציבית של המשרד ויחידותיו.
  2. הכללת הנושא, באופן מובחן ומובהק, בתהליכי הכשרה והתפתחות מקצועית של פרחי הוראה, מורים ומנהלים.
  3. שילוב התייחסות לנושא במדדי האקלים במיצ״ב ובקריטריונים לתקצוב דיפרנציאלי.
  4. בניית מודל לטיפול כוללני בנושא בכל בית ספר.
  5. המשך אמירות ברורות ו״רוח גבית״ של ראשי המערכת בנושא.

אדר כהן היה המפמ״ר (מפקח מרכז במשרד החינוך) של מקצוע האזרחות.

10 עצות לשי פירון, שר החינוך הנכנס במרץ 2013

(והטובות ברובן גם לזמננו)

ד״ר צבי צמרת

שמחתי מאד על בחירתך לתפקיד שר החינוך בזכות היותך איש-חינוך ותיק ובעל-קבלות, איש-חינוך של אמת. ובכל אופן, בעקבות ניסיוני בהנהלת משרד החינוך, אני מרשה לעצמי לייעץ לך עשר עצות:

ראשית, להווה ידוע לך כי מצבת המורים העתידה של מדינת ישראל – ובעיקר במקצועות מסוימים – בסכנה של ממש. דאג שייעשו מאמצים כדי לטפח את המורים והמחנכים הקיימים וכדי למשוך למערכת העתידה את הטובים ביותר. כל מחנכי ישראל זקוקים ליתר אמון וליתר עידוד, וכן, גם למשכורות גבוהות יותר. הילחם בתוקף נגד השיטה הנוראה שהתרחבה בשנים האחרונות של "מורי קבלן" ושל מחנכים ללא קביעות וללא ביטחון סוציאלי-כלכלי.

שנית, שים לב כי בחינוך היסודי הישראלי מחצית הילדים אינם גדלים במשפחות יהודיות-ציוניות. למד במיוחד את שתי מערכות החינוך הערבית והחרדית, שרק בודדים במשרד החינוך בקיאים בהן ודואגים לטפח אותם. יש בהן דברים נפלאים (כן!), אך גם דברים הדורשים שינויים משמעותיים. הקדש שימת לב מיוחדת לחינוך הדרוזי – שבעיניי הוא המבחן לכל יחסינו לבני המיעוטים והוא מחייב עידוד מיוחד.

שלישית, הילחם בהקצנה שחלה בשנים האחרונות ב״פדגוגיה הבנקאית״, הכמותנית, המתפארת – לא פעם לשווא – באחוזי ההצלחה בבגרויות, במבחנים הבינלאומיים, במיצ״בים ועוד. אל תוותר על מדידות ובחינות, אך דאג שהן תערכנה באופן שונה לחלוטין ולא תתחלנה בכיתה ב׳!

רביעית, צא נגד מציאות הקיימת לפיה יש 159 מקצועות לבגרות וכ-900 מקצועות-לימוד בסך הכל בכל מערכת החינוך הישראלית. הילחם בעובדה כי התלמידים בחינוך העל-יסודי נבחנים שלוש שנים רצופות וכי כל תלמיד נבחן בממוצע בכ-25-20 בחינות. אולם, אל תבטל את בחינות הבגרות בהיסטוריה, בתנ״ך ובספרות עברית. את שלושת המקצועות האחרונים עליך להרחיב! לצערי עדיין אי-אפשר להתיר בידי המורים את הציונים במקצועות-יסוד, כיוון שחלקם, אמנם חלקם הקטן, אינם אמינים. כדאי לך לדעת, כי היו מאות מורים ומנהלים שרימו והונו אותנו, ולא רק במגזרים מסוימים (אלו האחרונים חייבים לשלם מחיר גבוה יותר!).

חמישית, הקדש מאמץ מיוחד לטיפוח ההשכלה המדעית בישראל ובעיקר לטיפוחם של מדעי-היסוד כימיה, פיסיקה וביולוגיה (ולאו דווקא מקצועות ׳פאסדה׳ כגון ״ביוטכנולוגיה״ או ״רפואה״) ולטיפוח הלימודים האמנותיים (לכלל התלמידים ולא רק למוכשרים שבהם).

שישית, חבר את החינוך המדעי-טכנולוגי לכלל המערכת ודאג להחזיר את היוקרה של החינוך המקצועי בישראל. פתור סוף סוף את המחלוקת רבת השנים עם משרדי הממשלה האחרים העוסקים בחינוך.

שביעית, טפח את לימודי השפות ובראש וראשונה את לימודי העברית (בכתב ובע״פ) ואת לימודי הערבית (בעיקר המדוברת!). הקם בתי ספר לשפות, כפי שהקימו בתי ספר לטבע, לאמנויות, ללימודי הסביבה וכד.

שמינית, צמצם את מספר המחוזות במשרד, את מספר המפקחים ואת הכמות העצומה של עובדי- החינוך שאינם קשורים ישירות בתלמידים. הקל על העומס הבלתי נסבל של הדיווחים הנדרשים ממוסדות החינוך. בדוק ביסודיות כמה מההשקעה בחינוך מגיעה ל״קצה הצינור״ וכמה מתבזבזת ב״צנרת״.

תשיעית, השלם את המהלך שהתחלנו של ״תעודת-בגרות ערכית״, קרי: של תעודה שציוניה נקבעים על ידי התלמידים עצמם ששופטים את חבריהם המתנדבים במד״א, במכבי-אש, בשימור הסביבה ועוד (למרות מסירת הסמכות לתלמידים, יש לבדוק את ציוניהם ולחייבם לגרף-ציונים מאוזן).

עשירית, דאג למינויה של מזכירות פדגוגית מורחבת, כפי שהחוק קובע, ותן לה לדון ולהחליט בנושאים לימודיים-חינוכיים עקרוניים. אל תנהג כמו שנהגו כמה וכמה שרי חינוך לפניך שהיו בטוחים שהם יודעי- כל וקבעו בעצמם מה יילמד ומה לא יילמד.

באיחולי הצלחה,

ד״ר צבי צמרת, היה יו״ר המזכירות הפדגוגית בתקופת כהונתו של גדעון סער.

עזבו אותנו מרפורמות; צריך שינוי

פרופ׳ ניר אוריון

משרת שר/ת החינוך אינה מהנחשקות ביותר על הפוליטיקאים בישראל וכנראה שאחת הסיבות לכך היא כישלונם המתמשך של שרי החינוך במילניום הנוכחי. לכן, כדאי ללמוד מכישלונות העבר מה לא לעשות.

  1. לא ל״רפורמות״: כל הרפורמות והפסאודו-רפורמות שהונחתו על מערכת בתי הספר מתחילת

המילניום (ואף קודם לכן) לא צלחו. אמנם לכל ״רפורמה״ כושלת יש סיפור ייחודי, אך לכולן מקור כישלון משותף והוא ההתעלמות ממימד הזמן. מחזור חייו של שינוי משמעותי בחינוך ארוך כפליים (ובישראל כפל-כפליים) מהמחזור הפוליטי ולכן, כל שר ושרה שינסו להאיץ תהליכים כדי לקבל דיבידנד פוליטי על ״הרפורמה שלהם״ עוד בתקופת כהונתם – יידונו לכישלון.

  1. לא לקמפיין יחסי ציבור יקר וחלול: אי אפשר לקצר תהליכים באמצעות שטיפת מוח פרסומית של סיסמאות שדופות כגון ״ישראל עולה כיתה״. ישראל לא עלתה לשום מקום, אך התקציב המוגבל מאד של משרד החינוך ירד. עדיף להשקיע את התקציב המוגבל מאד של משרד החינוך בעשייה בשטח על פני יצירת מצג שווא.
  2. בלי מסרים כפולים: כל איש חינוך יודע עד כמה הרסניים הם מסרים כפולים בתהליך החינוכי. מסרים כפולים יוצרים אי הבנה, בלבול והגרוע מכל – חוסר אמון. וזה בדיוק מה שחוותה מערכת החינוך בשנתיים האחרונות. לדוגמה, אי אפשר להגות את המילים ״למידה משמעותית״ יומם ולילה, ובמקביל להשאיר את מדיניות מבחני הסטנדרטים האגרסיבית והחונקת (מיצב, טימ״ס, פיזה) בעינה. אין דבר הרסני יותר ללמידה מארגון בתי הספר סביב הערכת יתר ממיינת ובמקביל לערוך שטיפת מוח תקשורתית על ״למידה משמעותית״.
  3. לא למדיניות מבחני הסטנדרטים: שרי החינוך (מלימור לבנת ואילך) הפכו את המבחנים הארציים והבינלאומיים לעגל זהב סביבו מוקרבים עניין התלמידים ויצירתיות המורים. לראיה, גדעון סער השקיע משאבים אדירים בהכנת תלמידי ישראל למבחני הטימ״ס והפיז״ה. …והתוצאות עליה חסרת משמעות בטימ״ס וירידה בפיז״ה. …וזה רק המחיר הקטן יותר של מצעד האיוולת. את עיקר המחיר משלמים התלמידים והמורים שמוטיבציית הלמידה וחדוות ההוראה שלהם נטחנת עד דק.
  4. לא לבירוקרטיה ה(אנטי)חינוכית: מנהלי בתי הספר נאלצים להקדיש את מרבית זמנם ומרצם לעבודה פקידותית מול מפקחים, פקידים, מנהלי מחלקות, נהלים חדשים ומחודשים, טפסים, סטטוסים, התאמות ועוד. ברגע שתוסר כיפת הזכוכית הבירוקרטית החונקת ולבתי הספר תוענק אוטונומיה ניהולית ותכנית, יוכלו מנהלי בתי הספר להתמסר ליזמות ויצירתיות חינוכית ובמקביל ייחסך למשרד החינוך תקציב עתק. אולם, עיקר פריצת הדרך התקציבית תתרחש כאשר במקום לתקצב את הבירוקרטיה יתוקצב הלומד באופן דיפרנציאלי על פי הכנסת הוריו, וגם להם תוענק האוטונומיה לבחור את בית הספר.
  5. אין צורך להתכתש עם המורים: המורים אינם הבעיה של מערכת החינוך, הם קורבנותיה. מחד מבקשים מהם ובצדק לבצע את עבודתם כהלכה, אך מאידך שולחים אותם למשימה קשה זו ללא הכשרה ותנאי עבודה ראויים. ברגע, שתצומצם הבירוקרטיה יתפנה תקציב לשיפור דרמטי של תנאי עבודת המורה ואם במקביל יוענקו לבתי הספר אוטונומיה ולהורים החופש לבחור, יתרחש תהליך אבולוציוני מהיר ביותר של שיפור דרמטי באיכות ההוראה.
  6. 7. לא לצמצום הבגרויות (יש לייתר אותן(: אין כל צורך להתכתש עם הלובי של מקצועות הלימוד השונים לגבי מספר בחינות החובה לבגרות. כל שצריך הוא להפכן ללא רלוונטיות וזאת באמצעות שינוי שיטת הקבלה לאוניברסיטאות. לעבור לשיטה שכושר הניבוי שלה גבוה לאין שעור משיטת הבגרויות והיא מידת ההצלחה בשלושה קורסי בסיס אוניברסיטאיים אותם תקבע כל פקולטה.

אז מה כן? כאן המקום להזכיר שר לשעבר במשרד אחר והוא עמיר פרץ. לא היה שר בטחון שהושמץ יותר ממנו במהלך כהונתו, אך בדפי ההיסטוריה ייזכר רק דבר אחד: השר שלזכותו נזקפת כיפת הברזל. לשר חינוך שרוצה להיכנס לדפי ההיסטוריה יש רשימה ארוכה של מהלכים ארוכי טווח שאם יבחר לבצע, ולו רק אחד מהמהלכים הבאים מקומו מבוטח: אוטונומיה פדגוגית וניהולית לבית הספר; צמצום עמוק של הבירוקרטיה; שינוי שיטת הקבלה לאוניברסיטאות; הענקת מעמד שווה לכל זרמי החינוך; תקצוב דיפרנציאלי ללומד (ולא תקצוב בית הספר); חופש בחירה של בית ספר; הפרדת החינוך מהפוליטיקה.

פרופ׳ ניר אוריון – מכון וייצמן.

חזון בית הספר של 2020

ד״ר יוסף יעלי

התלמידים והוריהם הם לקוחות ישירים של מערכת החינוך. הציפיות שלהם הן:

  1. שהלימודים יעזרו לבוגרים הצעירים להצליח בחייהם כבוגרים
  2. שתקופת הלימודים תהיה חוויה נעימה ומועילה

הציבור הרחב באמצעות הממשלה הוא לקוח עקיף. הציפיות שלו הן:

  • שהבוגרים יהיו אזרחים טובים
  • שהבוגרים יתרמו בעתיד לשגשוג כלכלי של החברה כולה

הקצאת התקציב השנתי למערכת החינוך נעשית למען מימוש הציפיות שלעיל.

מטרת העל של החינוך היא להכין את התלמיד לחיים כבוגר. חוק החינוך הממלכתי קובע שעל מערכת החינוך ״להקנות ללומדים את הידע והכישורים הנדרשים להם בחייהם כבוגרים בחברה חפשית״ (ציטוט מהחוק). החיים של אדם בוגר מתנהלים בארבע מסגרות:

  • תפקוד אישי כאדם
  • תפקוד בתא המשפחתי
  • השתלבות במסגרת הקהילה המקומית, הלאום (וכיום גם בקהילה הבינלאומית)
  • השתלבות מוצלחת בשוק התעסוקה

מערכת החינוך הנוכחית:

  1. כמעט אינה מספקת שום כלי לתלמיד להתפתח כאדם חושב (בכיתה גדולה אין אפשרות לפתח כישורי חשיבה אינדיבידואלית) ואשר יודע לשמור על בריאותו;
  2. איננה מספקת שום כלי לתפקוד במסגרת התא המשפחתי (יחסים בין הנפשות במשפחה הורים- ילדים, בני זוג, וגם לא ניהול כלכלת משק בית);
  3. מספקת כלים מסוימים לתפקוד בקהילה (התנדבות, יחס לזולת ועוד);
  4. אינה מקנה כישורי חיים הנדרשים ממועסק בשוק התעסוקה (מידע עיוני הוא לא בעל ערך רב בשוק התעסוקה יחסית לכישורי חיים של יכולת תקשורת, חשיבה וקבלת החלטות). כתוצאה מכך הבוגרים מתקשים למצוא תעסוקה. על כישורי חיים נדרשים בשוק התעסוקה ראה http://www.articles.co.il/article/l68547 – אנליזה כלכלית של מערכת החינוך.

מסקנות:

  1. יש להוסיף לימודים שמטרתם הקניית כישורי חיים על חשבון שעות לימודים עיוניות (ללמידה אפקטיבית עומס הלימודים הנוכחי על התלמיד הוא כבר גדול מדי).
  2. הקניית כישורי חיים לאדם נעשית בדרך של התנסות ולא בדרך של שמיעת הרצאה. על המורה להיות מנחה-חונך (מנטור) ולא מנחיל מידע וחומר הלימוד צריך להיות בעל מאפיינים המותאמים אישית לתלמידים, ולכן לא יכול להיות חומר לימודים מרכזי.
  3. כדי להקנות לתלמידים כישורי חיים צריך לתת אוטונומיה נרחבת לבתי הספר (בדומה למערכת החינוך בפינלנד) ולא לשאוף להנחיה מרכזית על ידי משרד החינוך.
  4. כיוון שתעודת הבגרות אינה מעידה כיום על בגרות של התלמיד ומוכנותו לחיים חשוב להצהיר בפומבי על כך, שמטרת החינוך אינה להגדיל את מספר הזכאים לתעודה הזאת או את ציוניהם אלא לענות למטרות החינוך המופיעות בחוק החינוך הממלכתי.
  5. כיוון שהמידע האנושי זמין באינטרנט ונגיש מידית באופן סלולארי אין טעם להמשיך בתכניות לימוד של הטמעת מידע וצריך להתמקד בנושא פיתוח החשיבה או כפי שנאמר בחוק החינוך: ״לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים״.

לכן החזון שלי לבית הספר של 2020 הוא כדלקמן:

  1. תכניות הלימודים יכללו מקצועות ״מעשיים״ של הקניית כישורי חיים;
  2. מתכני הלימוד ייגרעו תכנים שאינם תורמים ישירות ליישום מטרות החינוך;
  3. בית הספר יקבל אוטונומיה (תקציבית, ניהולית וחינוכית) בהיקף משמעותי;
  4. הפקוח על בית הספר יהיה בעיקר קהילתי (מועצת מנהלים קהילתית) אבל גם בפקוח וסיוע של משרד החינוך;
  5. תעודת הבגרות תכלול ציונים ברכישת כישורי חיים (כל בית ספר על פי החלטתו – בפקוח משרד החינוך).

אני מקווה ששר החינוך יעודד הקמת בתי ספר בעלי אוטונומיה כמתואר לעיל. עד היום שרי החינוך התנגדו לבתי ספר שאינם ״בתלם״ ובכך מנעו אפשרות לשינוי יסודי במערכת החינוך כפי שמתחייב מהמציאות של המאה ה-21 .

ד״ר יוסף יעלי – מנתח מערכות ארגוניות ציבוריות

חמש עצות לשר החינוך הבא

ד״ר אריאל היימן

הבחירות האחרונות לכנסת ישראל, שהסתיימו זה עתה, שוב טרפו את הקלפים. ב-25 השנים האחרונות כיהנו 12 שרים במשרד החינוך וגם הפעם נזכה, ככל הנראה, לראות שר חינוך חדש. זו הזדמנות טובה עבור השר הנכנס להשפיע על עתידנו ובייחוד על החינוך המדעי, המהווה מרכיב משמעותי בחוסן הלאומי של מדינת ישראל.

בכדי שמדינת ישראל תמשיך להיות ״אומת סטארט-אפ״ היא זקוקה למדענים צעירים חדשים וכשאנו אומרים ״מדענים״ איננו מתכוונים רק לחוקרים באוניברסיטאות, אלא גם למדענים שעובדים בתעשייה ובסטארט-אפים ככימאים, ביולוגים, פיסיקאים, מהנדסים, אנשי מדעי המחשב ותוכנה, ועוד.

חובתה של מערכת החינוך לזכור את העובדות האלה ולפעול כדי להבטיח את עתידה של מדינת ישראל לדורות הבאים. זה לא פשוט למרות שזה נראה כך. שר החינוך צריך להציב את קידום החינוך המדעי כמטרה חשובה, במקביל לעיסוקו בחינוך הדור הצעיר לערכים, לאזרחות טובה, שפות, דת ועוד.

כמדען שעוסק כיום בחינוך, אלו הן חמש ההמלצות החשובות ביותר שיש בידי לתת לך, שר החינוך הבא:

  1. טפח את המורים למדעים: מספר המורים למדעים, ובמיוחד לפיזיקה ולכימיה, קטן מהדרוש. המצב עומד רק להחמיר בשל גילם המתקדם של מורים רבים המתקרבים לגיל הפרישה. בה בעת, בעלי תארים אקדמיים בכימיה ובפיזיקה אינם מעוניינים בדרך כלל לעסוק בהוראה. מערכת החינוך ניצבת בפני משבר חמור בתחום הזה.

בעיה חמורה נוספת נוגעת למורים למדעים בחטיבות הביניים. רוב המורים למדעים רכשו השכלה בתחום הביולוגיה, אך תוכנית הלימודים מחייבת אותם ללמד גם פיזיקה וכימיה, תחומים שבהם השכלתם המקצועית מוגבלת. לאור זאת ברור שיש צורך אמיתי להגדיל את מצבת המורים ולסייע להם לקדם את הידע המקצועי שלהם, בצד שיפור יסודי ובסיסי במעמד המורה בכלל.

  1. עודד תלמידים מצטיינים: לטיפוח התלמידים המצטיינים יש חשיבות כפולה. ראשית, עידוד המצטיינים ללימוד המדעים, ושנית, היותם מודל לחיקוי לכל התלמידים במערכת. חובה עלינו לעודד את הסקרנות והיזמות של התלמידים האלה ולפתח את יכולות החקר והחשיבה היצירתית של הנוער המצטיין.

חשוב שנרחיב את בסיס הידע והמיומנויות שלהם על-ידי העמקת תוכן הלימודים שלהם בתיכון, בלי להאיץ את לימודיהם ולשלוח אותם מוקדם מדי ללמוד באוניברסיטה. נדמה שהסיבה העיקרית לעידוד הצעירים להתחיל לימודים גבוהים היא במקרים רבים השאיפה של הוריהם, ולאו דווקא הצורך האמיתי שלהם (או כפי שאני נוהג לומר מעת לעת: ״יש אצלנו הרבה יותר אמהות ואבות לילדים מחוננים מאשר ילדים מחוננים).

  1. המרץ בנות ללמוד מדעים: לצערנו הרב, מספר הבנות הלומדות מדעים בתיכון ולאחר מכן באוניברסיטאות ובמכללות, נמוך מאוד, במיוחד בלימודי פיזיקה, הנדסה ומתמטיקה ברמה גבוהה.

הסיבות לכך הן בעיקר חברתיות ולא נובעות מהיכולות הלימודיות של הבנות, שאינן נופלות מאלו של הבנים. בעזרת חינוך, עידוד והכוונה מתאימים אפשר לשנות את המצב הזה מהיסוד.

  1. תן העדפה (אקרדיטציה) ללימודי מתמטיקה ומדעים: מספר התלמידים שלומדים מתמטיקה בהיקף של 5 יחידות לימוד ירד בחמש השנים האחרונות בכשליש. תמונה דומה רואים אצל תלמידי הכימיה במגזר היהודי, וגם בפיזיקה המספרים לא גדלים. לימודי מדעים ומתמטיקה דורשים מהתלמידים זמן, נחישות והשקעה רבה. על מנת שיותר תלמידים ילמדו מדעים צריך (בתוך מכלול רחב של פעילויות שאת חלקן עושה כיום משרד החינוך) להעניק להם ניקוד מיוחד (בונוס) בתעודת הבגרות ולהכיר בלימודים אלה בחישוב ציון הכניסה לאוניברסיטאות. תגמול כזה יסמן לתלמידים את החשיבות של לימוד המקצועות האלה ויעניק להם יוקרה נוספת.
  2. השקע בפריפריה הגיאוגרפית והטוציו-אקונומית: אין חדש בכך שקשה לחיות בפריפריה, ובפרט להיות בה תלמיד. הפערים בין התוצאות במבחנים אובייקטיביים (כגון פיזה) בין תלמידים במרכז הארץ לעומת ילדי הפריפריה גדולים מאוד. תלמיד מהפריפריה שמבקש ללמוד מקצוע מדעי מורחב עלול לגלות שאין מגמת מדעים מתאימה בבית ספרו משום שלא נמצא מורה מתאים, או שאין מעבדה ראויה כי לבית הספר חסרים משאבים, לכוח עזר בהוראה, ללבורנטים, לבינוי או לתחזוקה.

לתלמידים בפריפריה יש גם פחות הזדמנויות לבקר במוזיאונים למדע, להשתתף בתוכניות מדעיות לנוער שמציעים האוניברסיטאות וארגונים שמתמחים בכך, דוגמת מכון דוידסון לחינוך מדעי ואחרים. מדינת ישראל חייבת להשקיע יותר משאבים בלימודי מדעים בפריפריה ולצורך כך אפשר גם לפתח ולקדם אמצעי לימוד שיגשרו על המרחק באמצעות האינטרנט או באמצעים אחרים.

ולבסוף יש לי עוד בקשה קטנה: אנא פעל כאילו תהיה שר החינוך בעשר השנים הקרובות, תכנן לטווח רחוק, ובבקשה אל ״תטריף״ את המערכת ברפורמות. אתגר גדול עומד בפניך – בהצלחה!

)פורטם לראשונה 1-28.3.2015-1 Ynet(

ד״ר אריאל היימן, מנכ״ל מכון דוידסון לחינוך מדעי, מכון ויצמן

[1] בכתיבת ההצעה לקחו חלק גם פרופ׳ ניר אוריון, ד״ר אברהם פרנק ופרופ׳ ישעיהו תדמור.

https://galitadar.wordpress.eom/2014/07/31/%D7%9E%D7%94- 2 %D7%9C%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%90%D7%A9%D7%A8- %D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%9E%D7%9E%D7%A9- %D7%90%D7%99%D7%A0%D7%A0%D7%95-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A2%D7%95%D7%93-

/%D7%9E